ילדי בלנקנזה

באחד מימי ראשון של קיץ 2014, יצאתי לטיול אופנים עם חברים, לעיירה בהמבורג בשם בלנקנזה.
שם, בתוך היער, עמד בית ששימש כמחנה הכשרה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה, ללמוד עברית ועבודת הארץ ולהגר לארץ ישראל, להימלט, מפני העתיד לבוא.
בבית זה שהתה סבתי, הכירה את סבי, ביחד עלו לארץ, וכך ניצלו. קצת מחוץ ליער עומד עוד בית, בית זה היה שייך להכשרת ‘קיבוץ “חירות חירות”, אשר עסקו באותם הדברים.

להפתעתי, מחוץ לבית עמד פסל זכרון ליהודים שנשארו ונשלחו למחנות מבית זה. מולו, התנהל טקס. בחשש ניגשתי ושאלתי לפשר הכינוס, ומסתבר שאת טקס זה מקיימים תושבי השכונה כל שנה, לזכרם של היהודים שנרצחו.

קבוצת אנשי בלנקניזי
קבוצת אנשי בלנקניזי מול המוניומנט לזכרון יהודי הבית שנספו בשואה
השמות כתובים על מוטות עץ
שמות הנספים מבית זה חרוטים על מוטות העץ של המוניומנט.

כאשר סיפרתי להם את הקשר המשפחתי שלי למקום, הפך המפגש למעניין עוד יותר, ובהמשך חילופי המידע, הם סיפרו לי על בית עם סיפור מיוחד, לא רחוק, שכדאי שאבקר בו.

הבית הלבן ברחוב קוסטרברג 62 בעיירה בלנקנזה שבהמבורג הוא מבנה מרשים. מהרחוב פונים לשביל קטן, בו יורדים ומגיעים לבית מצד שמאל. אם מעיזים ויורדים אל החצר מצד הבית, רואים את יופיו האמיתי.
עם מרפסת מעוגלת בקומת הקרקע, מלפניה מדשאה גדולה משופעת, ובסופה, נגלה נהר האלבה הענק, זורם לו למטה בעמק.

20140720_133732 20140720_133710 20140720_134013 20140720_133806

לאחר ששוחרר מחנה המוות ברגן-בלזן בצפון גרמניה, נותרו ילדים יהודים רבים ללא משפחה, חולים, חלשים, חלקם אף לא ידעו מאין באו, שלא נדבר על, לאן ללכת. למרות שהבריטים עשו הכל כדי להעניק לשורדי המחנה תנאים נאותים, המקום היה גרוע מאוד עבורם, קרחת יער קפואה עם מבנים לא מספיק מוגנים, וילדים חולים רבים לא יכלו להשתקם במקום כזה. מכיוון שעיקר הדאגה היתה לילדים, ביקש ועד הניצולים שהסרטיפיקטים הראשונים שינפיקו הבריטים יהיו להם.

הבית היה שייך למשפחת ורבורג, משפחה יהודית ענפה ומפורסמת. הנאצים ש”הלאימו” את רכוש היהודים, השתמשו בו כבית חולים במהלך המלחמה. לאחר המלחמה תרמה המשפחה את הבית לארגון הג’ויינט. כאשר עלה הרעיון להשתמש במקום כמוסד שיקומי לאותם ילדים ניצולי ברגן בלזן, התנגד לכך השלטו המקומי וביקש שהמקום ישאר בית חולים. משפחת ורברג, כמובן, החליטה לשקם שם את הילדים.

שבורים, חולים, טראומטיים, הגיעו לשם הילדים לתקופה של שמונה חודשים, למקום שבשבילם היה גן עדן. לאט לאט, ניסו הם להחזיר את המעט שנותר מילדותם.
שלושה מחזורים של ילדים ניצולים עברו בבית זה. הראשון, 105 ילדים, השני 60 והשלישי של ילדים קטנים מאוד (5-6) כ-150 ילדים. במקום זה למדו הילדים עברית, חקלאות ומלאכות להם יזדקקו כאשר יעלו לארץ ישראל, לשם הגיעו לבסוף.

במהלך שהותם, הגיעו בקשות רבות ממשפחות יהודיות מקנדה, לאמץ את הילדים. החלטת הצוות הייתה שלא לאפשר זאת, ולקחת אותם רק לארץ ישראל. אחד ההסברים לסיבה זו היה שרבים מהילדים חסרי היסטוריה, לא יודעים היכן קרוביהם, מה עלה בגורלם ואינם יודעים עם עוד נותרה להם משפחה. החשש היה שאימוצם בקנדה ימחק לגמרי את זהותם וההסטוריה שלהם.
למשל, ילדה שהגיעה למחנה ברגן בלזן בגיל שנתיים, ואף אחד לא ידע עם מי הגיעה ומי היו הוריה. היא טענה כי אין לה זהות. אין לה שום דרך לדעת מי היא, מי היתה, מי היו משפחתה. לצערנו גם בישראל היא מעולם לא מצאה את התשובה לשאלות אלו, אך לרוב האחרים – היה ברור שהסיכוי היחידי שימצאו את עברם, הוא בארץ ישראל, שם התקבצו רוב הניצולים מאירופה.

ראומה ויצמן, לימים אשת נשיא המדינה עזר ויצמן, היתה גיסתו של משה דיין. לאחר שלמדה באקדמיה היא רצתה לנסוע לסין, אך גיסה גער בה, על כך שניצולים יהודים רבים באירופה זקוקים לעזרה, והיא החליטה להגיע לבית הילדים בבלנקנזה, בת 21 היתה. במהלך שהותה שם, נרקמה מערכת יחסים מיוחדת ביותר בינה לבין הילדים.
ביום הולדתה ה80, הסכימה ראומה ויצמן לחגוג רק עם 38 מאותם ילדי בלנקנזה.

“בבלנקנזה ניסו לחבר אותנו למושגים של ילד וילדות”, מסבירה עליזה בר מתל-אביב, אחת “הילדות”. “דברים אלמנטריים שילדים חווים, כמו בית, חדר, מיטה, ניגון, ציור, ספר ושמיים פתוחים, לא היו קיימים בילדותנו. בבלנקנזה הילדים הבינו שהם צריכים לסגור ולשכוח ולקבור עמוק בתוך השכחה את כל החלק הקודם של חייהם. זו הייתה תקופת החושך ולא היה כדאי להדליק אור, אפילו לא קרן אור של פנס. איך סוגרים את המערה הדמונית? מתחברים אל היום, אל האור, אל הזוטות הקטנות שמהוות ילדות נורמלית, ושאותן נתנו שתי הנשים, ראומה ובטי (מתנדבת יהודית-אמריקאית שהייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום). בבלקנזה נתנו את הזכות להשתייך מחדש אל הספר הראשון, אל התמונה הראשונה, את ההסבר הראשון והחום שאפשר לחזור ולהשתייך שוב אל משפחת העמים”. בבלקנזה, מספרת בר, קיבלה צעצוע קטן בצורת כלב וחבל קפיצה. כלב זה וחבל הקפיצה היו כל רכושה. “כמה קפיצות קפצנו כל הקבוצה בזכות חבל קפיצה אחד”, כותבת בר בספר שהוציאו “הילדים” על אותה תקופה “דובדבנים על (נהר) האלבה”, “ומשם גם נעשתה לנו הקפיצה לארץ ישראל”.

מתוך: סוד הקסם של ראומה – אורית פראג 

לפני מספר שנים חזרו כ40 מהילדים לבית, בהזמנת אותה קבוצת אנשי השכונה בבלנקנזה. כולם כבר זקנים, אך כאשר ביקרו במקום לראשונה מאז ילדותם, היו אלו רגעים מרגשים של זכרון ילדות שרק התהוותה מחדש אחרי הזוועות: “על המעקה הזה החלקנו” ו “זה הדשא עליו התגלגלנו”, סיפרו בדמעות.
סיפור הילדים מבלנקזה הוא מאותה תקופה שעוד לא מספיק סופר עליה, השנים הראשונות של לאחר המלחמה ההיא, לאותם ניצולים, לפני שהגיעו לארץ. עם השנים נכתבו מספר יצירות על אותו הביתה. “דובדבנים על האלבה” הוא ספר ישראלי האוסף עדויות ותמונות על הנושא, ומביא את סיפור הילדים. “ילדי בלנקנזה” היא מיני סדרה גרמנית משנת 2006 על הנושא.

הבית המיוחד הזה, הוא ילדותם הראשונה של הרבה ילדים, ללא קשר לגיל בו הגיעו אליו לראשונה.

ילדים במדרכות הבית ילדי בלנקנזיבית הילדים בבלנקניזי

לתמונות נוספות ניתן לבקר באתר קיבוץ לוחמי הגטאות ולחפש “בלנקנזה”.