הומור בצל המלחמה: יום השואה 2017

אחרי עבודה של שנה, לפני כשבועיים ב- 6 באפריל  2017, נפתחה תערוכת ציורים של אחותה של סבתי, מריון, ובקרוב ייצא גם ספר.תקציר: בשנת 1936 התחתנה סבתי, הלגה, עם סבי, ברנרד, בהמבורג, באותה שנה הם החליטו לעלות לארץ ישראל. אחותה של סבתי, מריון, שהייתה ציירת מוכשרת, הביאה לסבתי ספר ציורים כמתנת פרידה וחתונה. לכל ציור בספר התווסף טקסט אותו כתב רולף, אחיהם. כל עמוד הוא בעצם בית בשיר, המספר את סיפורה של הלגה, צוחק עליה, על המשפחה עם המון סארקזם והומור עצמי.*

Marion's Book
Marion’s Book
® Oren Family

יומיים לפני התערוכה, התיישבתי לכתוב את הטקסט לאירוע**. המסר שרציתי להעביר הוא שאנו יודעים את סיפורי המוות של השואה הצבועים בשחור ולבן, אבל מה שחסר זה סיפור החיים של האנשים שחיו לפני השואה. התמונות בשחור-לבן והמוות מרחיקים אותנו מהסיפורים והחיים של האנשים שחיו לפני המלחמה, בצל השלטון הנאצי, כאנשים רגילים למרות הנסיבות. את החיים שלהם אנו צריכים לזכור. על המוות כולנו יודעים.

לפי הפרופגנדה הנאצית, ניתן לזהות את היהודי לפי “השיער השחור, העיניים הכהות, הלבוש המרושל, והנשים היותר כהות עור מהגברים…”.

בעודי עובר על התמונות שמתי לב לאחת, דווקא מהפשוטות, הממחישה זאת יותר מכל:

בתמונה זו, מריון מציירת את אחותה הלגה כתינוקת, בעלת שתי עיניים שחורות. היא מציירת את מגן הדויד, וכותבת בגרמנית “שתי עיניים כהות” – “zwei dunkle Augen” (אגב, זה גם שם של שיר גרמני ישן, אבל רומנטיקה ועיניים כהות לא שירתו את התעמולה הנאצית אז).

תחשבו על זה. הילדה חיה בעולם בו העיתונים והכרזות מתארים אותה כמלוכלכת, שונה, אשמה בכל החולי של החברה בה היא חיה, כעורה ושנואה.אבל היא גם חיה. והיא גם נערה צעירה, עם חוש הומור.

אז היא צוחקת על זה, וצוחקת על אחותה בעזרת פרופגנדה ארסית המופנית נגד שתיהן.

זה נורא קשה לתפוס, אבל למרות כל הנסיבות שכפתה עליהם המציאות – הם חיו, ויחד עם כל הרע העוטף אותם – עם הומור.

מה שלקחתי מהעבודה על התערוכה הזאת זה שלא משנה כמה תמונות שחור-לבן או סיפורי גטו, לא יצליחו לשים אותי שם איתם, כמו תמונה צבעונית אחת, או סיפור נורמאלי יום-יומי אחד, בדיחה שלהם למשל.

היו להם חיים מלאים לפני, שצריך לזכור עוד יותר. מי הם היו, לפני שלקחו מהם את הכל.

Marion Baruch
מריון ברוך ז”ל. בגטו מינסק, ציירה שלט “ברוכים הבאים” יפייפה. מפקד הגטו ראה זאת, ושאל מי צייר. מריון הודתה. המפקד טען שיהודי לא יכול לצייר יפה, לקח אותה לבית הקברות של הגטו וירה בראשה. בת 18 היתה.

אגב, לפני שלוש שנים הלכתי לדבר עם ילדי בית הספר בו למד רולף, אחיה של סבתי. לפני השיחה ייעצה לי אחת המורות שלא לספר על סיפור האהבה שהיה לרולף במחנה, כי הילדים לא יבינו איך ליהודים היו חיים ואהבה בזמן שבני משפחתם סבלו בסטלינגרד.

שויין. שתקפוץ לי.