Category Archives: היסטוריה

נוינדורף – עתיד מורשת מחנה ההכשרה האחרון של התנועה הציונית בגרמניה

למחנה ההכשרה נוינדורף התוודעתי במסגרת המחקר המשפחתי שערכתי. היה זה מחנה ההכשרה האחרון בו שהה רולף, אח סבתי, בשנות השלושים, לפני שנשלח לאושוויץ. מעט מאוד ידוע על תפקיד מחנות ההכשרה של התנועה הציונית לפני, במהלך ואחרי השואה, וכעת, יש לנו הזדמנות לשנות זאת. את הטקסט הבא של חברים יקרים השותפים לנסיון להציל את המקום תרגמתי לעברית, בתקווה שאולי בארץ, מישהו יבין את חשיבות המקום למורשת הציונית, וכדי שיותר ישראלים ידעו על מחנות ההכשרה:

אחוזת נוינדורף, ממוקמת ליד פורסטנוולד ((Fürstenwalde (Spree) כ60 ק”מ מזרחית למרכז ברלין.

רקע היסטורי

מחנות ההכשרה הציוניים ברחבי אירופה פעלו עוד מהמאה ה-19 וצברו תאוצה ככל שהתגברה האנטישמיות ובמקביל התנועה הציונית. מטרת מחנות ההכשרה בגרמניה הייתה להכשיר נוער יהודי ברמה המקצועית, החברתית, המעשית והתרבותית, בתחומי החקלאות, הבניה, החשמל, מדבר וביצות, לימודי היסטוריה יהודית וכלכלת הקיבוץ כמובן לימודי השפה העברית. בשנות ה-30 של המאה העשרים פעלו 32 מחנות הכשרה, 13 מהם באזור ברלין.

ברוב מחנות ההכשרה עברו צעירים שהגיעו מכל רחבי אירופה, קורס כבן שנתיים. הם חגגו חגים יהודיים ועשו קידוש בשבת.

ארגון הגג שאיגד את הגופים שניהלו את המחנות היה ארגון “החלוץ”.

אין כמעט בנמצא מחקר היסטורי בנושא מחנות ההכשרה, אך ברור שלא כולם שימשו רק לשם הכשרת יהודים ל”עליה”. חלקם שימשו גם למשל כמרכזים לעזרה ליהודים צעירים מובטלים לרכוש מיומנויות שימושיות בתקופות כלכליות קשות. המחנות נוהלו לא רק על ידי ארגונים דתיים או ציוניים, אלא גם על ידי תנועת הצופים היהודית או קרנות פילנתרופיות כגון בית הספר היהודי למקצועות הגינון היהודי באהלם (Ahlem) ליד האנובר, שנוסד על ידי מוריץ סיימון (Moritz Simon) בשנת 1893. לאחר 1933 הועברה האחריות על מרכזים אלו ל “התאחדות הלאומית היהודית” (הפדרציה של כל הארגונים היהודים ברייך אשר הוקמה על ידי הממשלה הנאצית). מכאן ואילך, ברוח תנועת ההכשרה הציונית, עסקו כל המרכזים הללו בחינוך והכשרת הנערים במקצועות אשר להם ידרשו לאחר ההגירה. רבים מהם אכן הצליחו להגיע לפלסטינה, אנגליה, שוודיה, או דרום אמריקה. בשנת 1936 פעלו 139 מרכזי הכשרה בגרמניה עם יותר מ 5000 אנשים שעובדים ולומדים שם. עד 1938 ירד המספר ל32 מרכזים עם כ1300 נערים. בשנת 1941 נאסרו אימון והכשרת היהודים על ידי השלטונות הנאציים, וכל המרכזים נאלצו להסגר.

אחוזת נוינדורף:

אחוזת נוינדורף שוכנת במזרח גרמניה, באזור כפרי בחצי הדרך בין ברלין לגבול פולין. מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, הפכה האחוזה מרכז חשוב של התארגנות עצמאית יהודית שמטרתה תמיכה הדדית והישרדות, בתקופה של מצוקה כלכלית, ולאחר מכן בצל רדיפת השלטונות הגרמניים.

האחוזה מהווה דוגמה טיפוסית של היסטוריית תנועות הנוער הציוניות בגרמניה.

In Neuendorf, 2015
In Neuendorf, 2015

בשנות ה30 המוקדמות, לאחר מותו של הבעלים היהודי של האחוזה, הפילנטרוף הרמן מולר (Hermann Müller) הועבר עזבונו לארגון פועלים יהודי-ברלינאי: גברים צעירים ומובטלים יכלו לגור, לעבוד וללמוד במקום. בשנת 1937 נוינדורף הפך למרכז הכשרה רשמי.

גם לאחר שנת 1941 פעל המקום כמרכז הכשרה, אבל אז, הפך המקום למחנה עבודה בכפייה. נוינדורף נותר בניהולו של מרטין גרזון (Martin Gerson), והפך למחנה ההכשרה המרכזי אליו נשלחו נערים ממחנות ההכשרה האחרים שנסגרו בזה אחר זה. בשנים אלו כבר גרו משפחות שלמות בנוינדורף, כאשר בילדיהם טיפלה בין היתר, המחנכת המפורסמת וחלוצת החינוך המונטסורי קלרה גרינוולד (Clara Greenwald).

In Neuendorf, 2015
In Neuendorf, 2015

בשנת 1943, “לכבוד” יום הולדתו של אדולף היטלר גורשו אחרוני התושבים/אסירים לאושוויץ.

למרות התפקיד החשוב של תנועות הנוער הציוניות (ואנשי נוינדורף, במיוחד) כארגון ההתנגדות והישרדות בזמן רדיפות הנאצים, כמו גם בתקופה שלאחר השואה ולאחר מכן במהלך הקמתה של מדינת של ישראל, יש מעט מאוד מחקרים וכמעט אף ספרות על מחנות ההכשרה בגרמניה, וגם אין מקום הנצחה בגרמניה לנושא. כמו כן, מלבד במוזיאונים יהודיים בגרמניה, לא ניתן למצוא מידע על נושא זה. נוינדורף חשוב בגלל תפקידו המרכזי ההיסטורי עבור תנועות הנוער הציוניות בגרמניה, ובתוך כך,היה זה המחנה האחרון.

In Neuendorf, 2015
In Neuendorf, 2015

המצב היום: נוינדורף עומד למכירה

כיום נוינדורף נמצא בבעלות BIMA (סוכנות הנדל”ן הפדרלית) כנאמנים של הממשלה הפדרלית הגרמנית. .לפי מסמכי הרשויות הגרמניות אין תביעות פיצויים תלויות ועומדות לגבי הנכס. עם זאת, זה לא היה ניתן לאמת באופן עצמאי האם טענות אפשריות על ידי צאצאי הרמן מילר, הבעלים של האחוזה בשנות ה1920 וה -1930, יושבו.

כיום מתקיים גיוס כספים רחב כדי לממן מחקר בישראל, ארצות הברית וגרמניה בנושא.

BIMA הציבה את הנכס למכירה ב -17 במאי 2017. BIMA היא סוכנות עצמאית של הממשלה הפדרלית עם המשימה העיקרית של יצירת רווח עבור משרד האוצר הפדרלי. יחד עם זאת, המבנה הארגוני של BIMA כן מאפשר התערבות פוליטית כדי להשפיע על החלטות מכירה.

על הצעות הרכישה להיות מוגשות עד ל -31 באוגוסט 2017, במחיר מינימום של 290,000 יורו. האחוזה שוכנת על 365,000 מטרים רבועים. היא כוללת 8 בניינים עם מגורים (26 דירות, 9 מתוכם כרגע ריקות) ותשעה מבנים אחרים (בתים חיצוניים, מוסכים, מבנים חקלאיים, וכו’). דמי השכירות כיום מייצרים הכנסה שנתית של 35,000 אירו. עם זאת, סך העלויות השוטפות עומד על כ 45,000 יורו בשנה. בנוסף, כמובן שהאחוזה דורשת השקעה תשתיתית רצינית כולל קירוי עתידי, מערכות חימום ומערכות חשמל (השיפוצים האחרונים בוצעו ב 1960, בסטנדרטים של גרמניה המזרחית). מנקודת מבט היסטורית והצלת המורשת, חוסר השקעה זה בששת העשורים האחרונים מהווה סכנה חמורה למרקם ההיסטורי של האחוזה. במקרה של מצבים כלכליים קשים במיוחד חוק הגנת המורשת הגרמני יכול לאפשר הריסת בניין מוגן אפילו. כך, על אף צו הגנה שהושם באחוזה (בזכות מאבק ארוך ביוזמותינונ) בגלל החשיבות ההיסטורית שלה, עדיין תלוי גורלה של האחוזה בבעליה העתידיים.

ברור לנו במצב זה שיש לפעול כדי להציל את המקום. אם אתם מעוניינים לעזור, יש לכם רעיונות או שאלות לגבי הפרויקט נא לפנות ל”צרו קשר” בבלוג זה, או באנגלית לסטלה או בנו בכתובתinfo@neue-soziale-plastik.org

מאת: Stella Hindemith ו- Benno Plassmann
תרגום: ליאור אורן

הומור בצל המלחמה: יום השואה 2017

אחרי עבודה של שנה, לפני כשבועיים ב- 6 באפריל  2017, נפתחה תערוכת ציורים של אחותה של סבתי, מריון, ובקרוב ייצא גם ספר.תקציר: בשנת 1936 התחתנה סבתי, הלגה, עם סבי, ברנרד, בהמבורג, באותה שנה הם החליטו לעלות לארץ ישראל. אחותה של סבתי, מריון, שהייתה ציירת מוכשרת, הביאה לסבתי ספר ציורים כמתנת פרידה וחתונה. לכל ציור בספר התווסף טקסט אותו כתב רולף, אחיהם. כל עמוד הוא בעצם בית בשיר, המספר את סיפורה של הלגה, צוחק עליה, על המשפחה עם המון סארקזם והומור עצמי.*

Marion's Book
Marion’s Book
® Oren Family

יומיים לפני התערוכה, התיישבתי לכתוב את הטקסט לאירוע**. המסר שרציתי להעביר הוא שאנו יודעים את סיפורי המוות של השואה הצבועים בשחור ולבן, אבל מה שחסר זה סיפור החיים של האנשים שחיו לפני השואה. התמונות בשחור-לבן והמוות מרחיקים אותנו מהסיפורים והחיים של האנשים שחיו לפני המלחמה, בצל השלטון הנאצי, כאנשים רגילים למרות הנסיבות. את החיים שלהם אנו צריכים לזכור. על המוות כולנו יודעים.

לפי הפרופגנדה הנאצית, ניתן לזהות את היהודי לפי “השיער השחור, העיניים הכהות, הלבוש המרושל, והנשים היותר כהות עור מהגברים…”.

בעודי עובר על התמונות שמתי לב לאחת, דווקא מהפשוטות, הממחישה זאת יותר מכל:

בתמונה זו, מריון מציירת את אחותה הלגה כתינוקת, בעלת שתי עיניים שחורות. היא מציירת את מגן הדויד, וכותבת בגרמנית “שתי עיניים כהות” – “zwei dunkle Augen” (אגב, זה גם שם של שיר גרמני ישן, אבל רומנטיקה ועיניים כהות לא שירתו את התעמולה הנאצית אז).

תחשבו על זה. הילדה חיה בעולם בו העיתונים והכרזות מתארים אותה כמלוכלכת, שונה, אשמה בכל החולי של החברה בה היא חיה, כעורה ושנואה.אבל היא גם חיה. והיא גם נערה צעירה, עם חוש הומור.

אז היא צוחקת על זה, וצוחקת על אחותה בעזרת פרופגנדה ארסית המופנית נגד שתיהן.

זה נורא קשה לתפוס, אבל למרות כל הנסיבות שכפתה עליהם המציאות – הם חיו, ויחד עם כל הרע העוטף אותם – עם הומור.

מה שלקחתי מהעבודה על התערוכה הזאת זה שלא משנה כמה תמונות שחור-לבן או סיפורי גטו, לא יצליחו לשים אותי שם איתם, כמו תמונה צבעונית אחת, או סיפור נורמאלי יום-יומי אחד, בדיחה שלהם למשל.

היו להם חיים מלאים לפני, שצריך לזכור עוד יותר. מי הם היו, לפני שלקחו מהם את הכל.

Marion Baruch
מריון ברוך ז”ל. בגטו מינסק, ציירה שלט “ברוכים הבאים” יפייפה. מפקד הגטו ראה זאת, ושאל מי צייר. מריון הודתה. המפקד טען שיהודי לא יכול לצייר יפה, לקח אותה לבית הקברות של הגטו וירה בראשה. בת 18 היתה.

אגב, לפני שלוש שנים הלכתי לדבר עם ילדי בית הספר בו למד רולף, אחיה של סבתי. לפני השיחה ייעצה לי אחת המורות שלא לספר על סיפור האהבה שהיה לרולף במחנה, כי הילדים לא יבינו איך ליהודים היו חיים ואהבה בזמן שבני משפחתם סבלו בסטלינגרד.

שויין. שתקפוץ לי.

המבורג – הקניון מעל בית הקברות היהודי באלטונה

Mercado shopping mall - Plate with the names of the buried
Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried
אני אוהב את התמונה הזאת. זהו הקניון Mercado באלטונה, המבורג.
מה שאתם רואה כאן, זו קומה אחת עם ריקוד בטן.
“הקומה” באמצע היא בית קברות יהודי (הגבהה מעל הקרקע).
קומת הקרקע היא קניון. התמונה מסמלת את ההווה בגרמניה. את הגיוון התרבותי. אז מדוע קיים קניון על גבי בית קברות יהודי?
זה מסובך, הנה הסיפור (בקצרה): המבורג הייתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת. התנועה הרפורמית החלה כאן למשל.
רבים מהיהודים המבורג עברו במשך השנים לעיר השכנה אלטונה, כי היתה היא פתוחה יותר (ופחות אנטישמית) ליהודים.
אלטונה היא עיירה ליד המבורג, מ 1640 כדי 1864 אלטונה היתה תחת ממשל של הממלכה הדנית, לאחר מכן כחלק גרמניה, ובשנת 1937 הפכה לחלק מהעיר המבורג.
בית הקברות היהודי של Ottensen, אלטונה, נפתח בשנת 1663 והיה פעיל עד 1934.

Altona Jewish Cemetery
Altona Jewish Cemetery

זמן קצר לאחר מכן, הרסו הנאצים את בית הקברות, לאחר שהלאימו אותו מידי הקהילה.

בסוף מלחמת העולם השניה, האתר, שנודע כשייך לקהילה היהודית, הוחזר לשני היהודים היחידים שחיו בהמבורג לאחר המלחמה. אף אחד לא ידע או יכול היה להגיד שזה היה בית קברות. הנאצים חפרו שני בונקרים בתוך בית הקברות, ערבבו את אדמת הקבורה, עם השלדים והמצבות. שני היהודים מכרו את הנכס לחברת נדל”ן.

בשנת 1988 הקרקע נרכשה על ידי חברה שתכננה לבנות קניון על הקרקע.

כאשר הבנייה החלה, קבוצה של פעילי שמאל, בהם חברי מפלגת הירוקים הגרמנית החלו בסדרה של מחאות. הסיבה לכך היתה כי האזור היה אזור עני, והם מחו נגד “מקדש של הקפיטליזם” שיגרום להעלאת שכר הדירה באיזור.

הם לא הצליחו במחאתם אבל אחרי מחקר, הם גילו כי הקרקע הייתה פעם בית קברות יהודי. זה היה שימושי – הרשויות לא יעזו להתמודד עם בית קברות יהודי.
הם יידעו קבוצת יהודים חרדים מירושלים, וזה היה מספיק כדי להצית את האש שהם צריכים.

וזה עבד. בהתחלה.
קבוצה בשם “אטרא קדישא” הגיע להמבורג והחלה להפגין. הם עצרו את העבודות. חסמו את הטרקטורים. חסמו את רחובות אלטונה סמוך לאתר הבנייה, עשו רעש תקשורתי והטיפו אשמה.

הפגנות נגד הבניה בהמבורג
Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery

עיריית המבורג, לא הסכימה לרכוש את הקרקע מהחברה הפרטית. השווי של 50 מיליון מארק היו מוגזמים.
הקהילה היהודית של המבורג התנגדה לסיפור, הם לא רצו את האנשים האלו כאן, מדברים בשמם. אפשר למצוא פתרונות אחרים, כך טענו ראשי הקהילה.

Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery. Hamburger Abentblatt 2.5.1992

yediot

לבסוף הושג הסכם, בו החליטה הרבנות הראשית בארץ שמותר הכל חוץ מלהזיז קברים, להפריע למתים – וניתן לבנות מעל, בהגבהה.

וכך הקניון הגדול של אלטונה, גבוה קצת בנקודות מסוימות, פלוס הפלקט עם השמות של תושבי אלטונה שנקברו בה במשך מאות שנים, בהם משפחת אם סבתי, מכיל בתוכו דוגמית קטנה לריבוי התרבויות, ההיסטוריה והקונפליקטים, בחיים בגרמניה.

Mercado shopping mall - Plate with the names of the buried
Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried

סיפורו של מקס פלאוט – ראש הקהילה היהודית של המבורג במלחמת העולם השניה

Max Plaut

“גרמנים כתרבות, יהודים כדת ומוצא”

הוא נולד ב1901, אביו מורה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשה. בהכשרתו, בנקאי, חבר בתנועת הבונים החופשיים.

בשנת 1938 התמנה מקס פלאוט ליושב ראש קהילת המבורג, עיר ההנזה החופשית של צפון גרמניה. תחת ניהולו, כ17,000 יהודים בהמבורג ועוד כמה אלפים בערי הלווין שלה.

הוא היה אנטי ציוני, ממייסדי אגודת הנוער היהודי האנטי ציוני בגרמניה. הם היו בעד המדינה הגרמנית, לאומיים, כהגדרתם: “גרמנים כתרבות, יהודים כדת ומוצא”. טענתו היתה ש “היהודים אינם עם ותהיה זו פחיתות לערכה העליון של היהדות, אם היא תיכלל במושג הגשמי “עם””

תמצית תפקידו הבלתי אפשרי של מקס, בתקופה בלתי אפשרית זו לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה לדאוג לשלומם ורווחתם של היהודים בעיר המבורג וערי הלווין שלה (כולל ניהול הכספים של הקהילה וגיוס כסף רב מחוץ לגבולות גרמניה כדי לעזור ליהודים להגר החוצה), ובאותו הזמן למלא, להעביר ולדאוג לביצוע פקודות הגסטאפו.

הוא לא היה המנהיג היחיד של הקהילה בהמבורג. איתו, כל אחד בתחומו, ניהלו והובילו את חיי הקהילה אנשים מכובדים כמו לאו ליפמן, יוסף קרליבך ובעל הבנק הגדול מקס וורבורג.

כל אחד עשה וקיווה, שבעזרת תכנון וניווט הספינה בקפידה, יוכל לעזור להעביר את הקהילה דרך הסערה של אותם זמנים. רבים מאלו ששרדו את השואה, בינהם אלו ש”זכו” לברוח מאירופה לפני ששעריה נסגרו, ניצלו בזכות האנשים הנ”ל. אלו שנספו, קיבלו עזרה עד רגעיהם האחרונים בביתם האחרון, ואפילו קיבלו עזרה ככל שניתן בעוד היו במחנות.

מקס היה טיפוס מרתק, הוא השתמש במניפולציות רבות ללא פחד והתמודד עם ראשי הגסטאפו בהמבורג באומץ רב, עם הומור שחור וכשרון דיפלומטי משובח היה, וחוצפה רבה היתה לו, כפי שיתואר בהמשך.


למקס היו יחסים מיוחדים עם ראש המשטרה בהמבורג האחראי על ענייני היהודים, קלאוס גוטשה (Gottche). הם כיבדו האחד את השני.
אבל זה לא עזר לו תמיד, הוא נעצר ואף הוכה מספר פעמים על ידי פקודיו של גוטשה. ובכל זאת, הם כיבדו האחד את השני, ביחד עם ההיררכיה הנתונה של פקיד שלטון פאשיסטי למייצג המיעוט הנרדף על ידי אותו השלטון.

על טיב יחסיהם אנו יכולים ללמוד מהסיפור הבא:

לאחר ליל הפוגרום של 1938, נערך גל מעצרים של יהודים רבים מהקהילה. פלאוט היה בינהם. הוא הוחזק בתא המעצר במשך יום וחצי ללא אוכל או מים.
מאחר שלא רצה למות כך, קרא לשומר. השומר שאל אותו למה הוא מעז לקרוא לו, וציין בפניו שכ1200 יהודים נשלחו למחנות מאותו הכלא כבר. מקס שאל בחוצפתו “אז מה יקרה עכשיו?”

-“אלך ואבדוק” ענה לו השומר.

זמן לא ארוך לאחר מכן נאסף מקס מהתא והועבר למשרדו של גוטשה, מפקד המשטרה, “ידידו”. גוטשה גער בו “איפה היית? חיפשנו אותך!”

-“אתה אמור לדעת, אספת אותי מהתא” ענה לו פלאוט.

-“אני לא יודע מה לעשות איתך” ענה לו גוטשה.

-“כדאי שתחשוב על זה בזמן שאני ממתין בביתי שלי” ענה לו פלאוט בחוצפה, וכך היה. הוא נשלח לביתו וחייב היה לדווח לתחנת המשטרה פעמיים ביום מאותו הרגע.

אבל קשריו של מקס עם הגסטאפו הולידו לאחר המלחמה האשמות קשות ולא הוגנות בשיתוף פעולה עם הנאצים – כיום ניתן להבין כי מקס אכן “שיתף פעולה”, אכן מילא פקודות: הכין רשימות, הפיץ את הפקודות וההוראות, אסף את המידע שהתבקש לאסוף וכו’ – אבל אי ההסכמה לעשות כן לא היתה עוצרת את התכנית הנאצית, ולפחות בפועלו, גרם לריכוך המכה עד הרגע האחרון ולעיתים אף תרם להצלת יהודים רבים, כפי שיתואר בהמשך.


גם למקרים “יום יומיים” שרק התקופה ההיא יכלה לייצר, נדרש מקס:

לאחר חוקי נירנברג נאסר על יהודים לקיים יחסי מין עם גרמנים. בהמבורג פעל (ופועל עד היום) רובע חלונות אדומים בו הזנות מותרת. למרות נסיון הנאצים לחסל את הזנות, הם לא הצליחו לעמוד בהתנגדות והאיזור נתחם לרחוב אחד.
הגסטאפו ופלאוט נדרשו לשאלה מה יקרה כאשר זונה תדווח על לקוח יהודי.
הפתרון היה פתיחת בית זונות יהודי, עם נשים יהודיות, ליהודים. ואכן שכזה נפתח, מחוץ לרובע החלונות האדומים של המבורג.

לאחר כמה חודשים נסגר אותו בית זונות מכיוון שאף לקוח לא הגיע.

בשנת 1934 חולל בית הקברות היהודי בעיר. פלאוט, ללא חשש, צילם את הפשע, העביר את התמונות למטה הגסטאפו ודרש הגנה. הגסטאפו הבטיחו לשמור על בית הקברות היהודי בתנאי שלא יצלם יותר כאלו מקרים – מחשש שתמונות אלו יעברו לידיים זרות. החוצפה של להתלונן ולבקש הגנה מאותו ארגון שבדרך עקיפה אחראי לחילול בית הקברות הוא מדהים. גם כן התוצאה.


מקס היה איש כספים מצויין וידע איך לנהל את ענייני הקהילה גם כאשר לא היו לו אפשרויות רבות להחלטה:

בליל הבדולח נשרף בית הכנסת הראשי של המבורג. הנאצים רצו לבנות שם מכללה למורות, ובכל מקרה היה אסור על היהודים לבנות את בית הכנסת מחדש.
למרות שהמשא ומתן על מכירת הנכס התרחש בכפייה, הוא התנהל כמשא ומתן שווה בין שווים, בין ליאו ליפמן לעירייה.

מכיוון שעל היהודים היתה מוטלת העבודה של פינוי חורבות בית הכנסת, הציע ליפמן לקבל חמישית משווי השטח, ובכסף זה יבוצע הפינוי. כך הוסכם. מדיניות זו הותוותה על ידי מקס ובהוראותיו:

הקהילה חוייבה למכור נכסיה לנאצים במחירים זעומים, והמדיניות של מקס היתה למכור נכסים רבים של הקהילה במחירים מגוחכים עוד יותר, בכוונה. הרעיון הוא שכך, יוכל להוכיח שנכסים אלו נלקחו מהקהילה בכוח ויוכל להשיבם ברגע שהנאצים יעלמו מהשלטון. הוא לא ידע אז שלאחר המלחמה יפצו הגרמנים את היהודים על הרכוש שנלקח, ללא משפטים לרוב.


 

המאמץ להגירה החוצה

לאחר ליל הבדולח, בעוד יהודים רבים נעצרים ונשלחים למחנות ברחבי הרייך, מקס הצליח במשא ומתן לשחרר מהמחנות ולהציל את רוב האסורים מיהדות המבורג, והשיג להם ויזות ומימון להגר, לרוב למדינות דרום אמריקניות (אבי סבתו של כותב שורות אלו נעצר בליל הבדולח ושוחרר הודות למקס).
לאחר שהחלו להגמר הויזות לדרום אמריקה החל מקס, בעזרת ומימון הגסטאפו בזיוף ויזות לאותן ארצות.

הנאצים השתמשו בבריחת היהודים כדי להכניס כסף זר למדינה: עזיבה של יהודי הותנתה בתשלום במטבע זר בלבד, דבר שעזר רבות לכלכלה, וכלא גם את אלו שהיה להם כסף לצאת, אך לא יכלו להשיגו מבחוץ (משפחתו של כותב שורות אלו, שהיתה משפחה עמידה מהמבורג, לא יכלה לצאת מהמדינה כי הכסף הדרוש לאישור היציאה נדרש מסבתי בפלסטינה, לה לא היה כסף, כמהגרת, וכך מצאו הם את מותם במחנות).

בשל כך, עשו פקידי הגסטאפו בהמבורג ככל שביכולתם כדי לגרום ליהודים לעזוב. החוק, לא עניין אותם והם לרוב התעלמו בשיטור הגבולות כאשר עזב אדם ללא ויזה או אישור למדינת היעד.
אדולף אייכמן אף הגדיל והקים את “משרד הנסיעות” של הרייך כדי לתאם ולהחזיק את קו השייט בין גרמניה לפלסטינה, גם תוך כדי המלחמה כאשר הגבולות נסגרו.

לאחר זמן לא רב ולאחר הצלת יהודים רבים, האשימה חברת הספנות הגרמנית את מקס בהסתבכויות שהיו לה מעבר לים בשל שליחת נוסעים לא חוקיים. הוא הועמד למשפט בגרמניה אך מטה הגסטאפו הראשי מברלין ביקש שההאשמות כנגדו יבוטלו. בעקבות כך הוא התבקש מהמטה בברלין להפסיק לזייף את הויזות ופלאוט ענה להם שזו דרכו היחידה להציל יהודים מהמחנות והכל נעשה באישור מטה הגסטאפו בהמבורג.


 המלחמה

תחילת המלחמה היתה מבלבלת בשביל פלאוט והיהודים. מספר חודשים לפני כן, בנאומו, הבטיח היטלר כי היהודים יסבלו אם “תיכפה” מלחמה על גרמניה. גם קשריו של פלאוט באס.אס. אמרו לו כי “אם תהיה מלחמה, היהודים יהיו הראשונים להפסיד” או: “בתחילה יילקחו כל היהודים המבוגרים למחנות עבודה בכפיה”.

עוד הוא מעיד במשפט אייכמן:

“יוני 39 חזרתי מלונדון לגרמניה. הייתי במשרד הראשי של הגסטאפו בהמבורג ונחקרתי על ידי המחלקה היהודית. זה היה כי באתי מחו”ל. הייתה פסיכוזת מלחמה, הנושא עלה מייד והאדם אמר שכשתהיה מלחמה היהודים יהיו המופסדים הראשונים. “אתה תראה ניסים ונפלאות” הוא אמר.

… ומה שקררה בנובמבר 38 זו חזרה גנרלית בלבד. בכירי הגסטאפו והמפלגה הנאצית כל פעם שהיו להם בשורות טובות הם אמרו שהם חושבים על הכנת מחנות מעצר וריכוז לכל היהודים. “

למרות האזהרות המוקדמות, כשנפתחה המלחמה, הכל היה כרגיל, לפחות בהמבורג. בתחילה אמנם, בעיקר בכפרים הקטנים, לקחו פעילי המפלגה הנאצית את החוק לידיים אך מהר מאוד קיבלו הוראות מהגסטאפו להפסיק. יהודים קיבלו את אותם תלושי המזון, קיבלו מסיכות גז ושהו באותם בונקרים כשאר אזרחי הרייך. ההבטחות נראו כאיומי סרק.

אך כידוע, הדברים התפתחו בכוון הגרוע ביותר שיכלו – מעיד פלאוט:

“…הפקיד מפרט על החוקים החדשים בכל פעם בעיקר על החוקים למסור את מכשירי הרדיו שנמסר ביום כיפור. מאוחר יותר הוא אמר שמאוד מהר זה לא היה מפתיע שהחגים והשבתות נבחרו על ידי הנאצים למעשים אנטי יהודים. בצורה שטנית ונרשעת הם הביטו על לוח השנה היהודי. ציפינו שבחגים יהודים יקרה משהו. תמיד חששנו לפני כל חג ונשמנו לרווחה כשהם חלפו עם קפריזות קצרות בלבד. אני זוכר שבערב סוכות הגסטאפו דרש ממני שתוך יומיים אכין משאל שיוחתם על ידי כל היהודים. כשהזכרתי את החג ואולי אפשר לדחות את הבקשה ביומיים בגלל החג סורבתי. תמיד נאמר לי: סליחה הוראות מלמעלה. אז הוא פנה אלי בצורה אישית ואמר: יא, אלו בברלין חושבים על הכל שם, זה כדי שלא תחשוב יותר מדי.”

ב1940 קרה האירוע הראשון של הגירוש ההמוני באיזור הקרוב לפלאוט.

פלאוט היה בברלין כאשר גורשו ביום אחד כ1200 מיהודי שטטין ללובלין שבפולין. המגורשים היו אלו שיכלו לעבוד כמובן.
בעיר נותרו הזקנים והחולים בלי אף אדם שיטפל בהם. כל קרוביהם ה”חזקים” גורשו.
פלאוט ידע כי משהו צריך להעשות. הרב של ברלין, רבי ביאק, ביקש מפלאוט לגשת לשם.

-“למה אני?” שאל פלאוט.

“שטטין היא בים הבלטי, זה לא האיזור שלי” השיב הרבי והוסיף: “ואתה היחיד שאין לו משפחה”.

בהגיעו לשטטין הצליח פלאוט לשכנע את הגסטפו שהקהילה היהודית תקנה בחזרה את הרכוש שהוחרם ממנה בגירוש, וכך, יכל להשיג חזרה תרופות, מיטות ועוד ציוד שהיה דרוש להמשך הסעד של חסרי הישע מהקהילה.


 

רמזים להמתה המונית:

בספטמבר 1940 נעשה הנסיון השני של הגרמנים להמתה בגז. 100 מהיהודים בבית החולים בלנגהורן הועברו “לבית חולים אחר”.

פלאוט שהיה האפוטרופוס של אחת הנערות במוסד, קיבל לפתע מכתב שהיא תועבר למחרת היום לבית החולים ה”אחר”. הוא הגיע למקום והבין שכל החולים יועברו. במאמץ רב הצליח לארגן שחלק מהחולים ישוחררו לביתהם, האחרים, הורשו לקבל ביקור ממשפחותיהם להפרד.

בתחנת הרכבת, עמדו רופאים ואחיות של הצלב האדום, כביכול במימון חברת הרכבות “קולומבוס” שם נכתב שהחולים ילקחו למוסד מודרני בפולין. לא ברור מה היתה מטרת הרופאים בתחנה, ואת מי ניסו לשכנע שהמעבר הוא לטובה – את משפחות החולים, או את הגרמנים שראו את הגירוש הראשון של גרמנים יהודים בהמבורג.

ההבנה המלאה לגבי גורלם של יהודים אלו, והתחלת תכנית ההשמדה של יהדות אירופה סוף סוף חילחלה בראשו של פלאוט לאחר מקרה זה. הגסטאפו בתרגיל שכנוע, עודד את מקס לכתוב לזקנים שנשלחו ללובלין לבקר את החולים שזה עתה נשלחו לשם. אך תשובות מלובלין שהגיעו אליו גילו לו שאין שום מוסד שכזה שם, ומעולם לא הגיעו לשם האנשים שציין.

כאשר הגיעה תעודת פטירה של אחד מהחולים, שיום לפני הגירוש שוחרר לביתו והוא חי ובריא, הבין פלאוט שאף אחד מהחולים לא הגיע אפילו לגבול עם פולין. הוא כותב:

“מאותו הרגע הבנו שמחנות הריכוז מטרתם הוא מוות מהסוג הגרוע ביותר. אנו עכשיו מבינים את הנקודה החשובה ביותר שתכנית של היטלר ומפלגתו, הפתרון לשאלה היהודית, שהוא השמדתם של כל היהודים בתוך הטריטוריה של הרייך. אנו מבינים זאת עכשיו. אסור שהתגובה שלנו תהיה ייאוש, אלא עמידה איתנה”.


“חוצפתו” של יוסף קרליבך

בשנת 1941 קרה הדבר לאחד מראשי הקהילה היהודית של המבורג, יוסף קרליבך, אותו גם כיבדו ראשי הגסטאפו, נשלח עם משפחתו למחנה ריכוז.

פשעו של קרליבך היה שהעז לשלוח מכתב עידוד לראשי הקהילות במחנות הריכוז ובו כתב שיום אחד ישוחררו והשמש תזרח שוב. הדבר התפרש אצל הגרמנים כחיזוי שהמדינה הנאצית תתמוטט בקרוב. במטה הגסטאפו בברלין רתחו מזעם והורו למטה בהמבורג לשלוח את קרליבך לגרוע שבמחנות, אושוויץ, שעוד לא שימש ליהודים מחוץ לפולין ורוסיה, אך על פשעים מיוחדים נשלחו יהודים יחידים מגרמניה לשם.

פלאוט הגיע למשרדי הגסטאפו בהמבורג והתחנן על שחרורו. “למה האידיוט היה צריך לכתוב את המכתב הזה?” שאל ראש הגסטאפו בהמבורג. “אין ביכולתי לעשות כלום לגבי הוראות מברלין” טען.

פלאוט ביקש שקרליבך יגיע למטה ויתחנן על חייו. לבסוף, הצליח לשכנעם שישלחו אותו עם הרכבת שהיתה אמורה לצאת למחרת עם יהודי העיר למחנה ריגה.

הוא עלה על הרכבת עם כל משפחתו, ובהגיעו למחנה נרצח ביער. רק בן אחד ממשפחת קרליבך, שרד את המחנה. עיתון ה”המבורג היום” דיווח על מותו של קרליבך מסיבות טבעיות. זה בהחלט היה אירוע נדיר בו התעניין עיתון ביהודי שמת.


 

לאחר המלחמה, התעקש מקס פלאוט כי למשרדו לא היתה שליטה או יכולת לשנות את רשימות המגורשים. הוא היה מקבל רשימה של יהודים להכינם לגירוש וכך עשה. הוא עשה ככל שביכולתו לעזור לאותם אנשים לקראת מסעם ולעיתים נדירות הצליח לדחות את שליחתם במקצת. ניתן ללמוד מן הרשימות שמעותרי מלחמת העולם הראשונה נשלחו מאוחר יותר, אך לא יותר מכך. משרד הקהילה בראשו עמד פלאוט גם חוייב למסור לגסטאפו כל מידע שביקשו – נישואין, מקצוע, מספר ילדים וכו’.

מה שהיה ביכולתו, כנראה שעשה. כל משלוח לווה לפני העליה לרכבות על ידי מתנדבים מהקהילה שסיפקו לחברים הנשלחים אל הלא נודע אוכל חם ומצעי מיטה נקיים. משהו שיוכל לשפר במעט את המסע. תלוי לאיזה מחנה גורשו, לעיתים ניתן היה להתקשר איתם באמצעות דואר לאחר הגיעם למחנה, לטווח קצר, וכך לדאוג לשלומם ולמסור להם מכתבים מאלו שנשארו מאחור.

בשונה מערים אחרות, המשלוחים לא לוו באלימות מצד הגסטאפו. קשריו הטובים של פלאוט (וצייתונתה של הקהילה) תרמו לכך רבות. רוב היהודים אשר נשלחו מהמבורג בשנת 1942 נשלחו למחנה טרזין. מטרזין היו היהודים נשלחים לאושוויץ לבסוף.

לכל משפחה הותר לקבל חבילה אחת לחודש. פלאוט ארגן משלוחי ענק מהמבורג למשפחות. פעם אפילו הצליח לשלוח פסנתר. הוא מילא אותו בתרופות ומצרכים. הדואר שהגיע מטרזין סיפק תמונה שקרית. אף אחד לא העז לכתוב על המצב האמיתי במחנה, שהרי את המכתבים היה פותח הגסטאפו.


 

משרדו של פלאוט היה גם מרכז המידע על המגורשים, מידע אותו דרשו קרוביהם. המכתבים אשר הגיעו מהמחנות, כאשר הגיעו, הגיעו למשרדו של פלאוט, וזה היה אחראי להעביר את המידע הלאה לממוענים.

מקס גם היה חייב לענות לקרובים “ארים” של המגורשים, שממש כמו היהודים, לא ידעו דבר על גורלם של אלו:
במקרה אחד, מתכתב מקס עם תושב “ארי” שאשתו היהודיה נשלחה למחנה. אותו אדם ניסה ליצור קשר עם הגסטאפו ואלו כל פעם נתנו לו תשובה שבקרוב תשוחרר. הוא שואל את פלאוט מה דעתו וזה מקווה שהם אכן צודקים. לאחר מכן כותב לפלאוט שוב אותו אדם, שקיבל את הידיעה שאשתו במחנה בירקנאו. הוא שואל איזה סוג מחנה זה והאם הוא יכול לשלוח לאשתו חבילות.

פלאוט עונה לו שזהו מחנה עבודה, ושהוא יעזור עם החבילות, והוא מקווה שוב שאשתו תשוחרר כפי שהבטיחו לו בגסטאפו.

במכתב האחרון, מודיע אותו אדם שקיבל תעודת פטירה של אשתו. הוא שואל את פלאוט מה דעתו, וכמובן, האם יש להודיע לרשויות בהמבורג על המוות או שקיבלו את ההודעה מהרשויות שם. בכל זאת, בירוקרטיה.


לאחר שגורש, רכושו של היהודי היה מוצע למכירה פומבית. הציבור יכל להגיש הצעה אך הצעה שכזאת היתה רשמית בתעדוף נמוך משל הגסטאפו או מספר משרדי ממשל. לפלאוט היה תכסיס מעניין. הוא לא ידע או תיאר מה יקרה אחרי המלחמה, ושגרמניה תיקח אחריות ותפצה את מי שרכושו נבזז, אך זו היתה תוכניתו. הוא ניסה לדאוג שהציוד של היהודים שנמכר יימכר במחירים מגוכחים או לעיתים אפילו לא בתמורה לכסף (פעם נמכר ריהוט בתמורה לשיר) כדי שיהיה בסיס משפטי לתבוע את הרכוש חזרה לאחר המלחמה, והקניה המגוכחת תהיה הוכחה שהרכוש נמכר בכפיה ולא מרצון.

בסך הכל הצליח הגסטאפו בהמבורג לתפוס רכוש בשווי 58 מליון רייכמארק. הכסף הועבר לחשבון בנק בברלין.

רק כאשר התחילו להגיע מסרים בדרכים סודיות ממחנה מינסק, למד פלאוט על התנאים במחנות, ועל העובדה שגם אם לא ממיתים שם את היהודים, לשרוד בתנאים אלו עוד מספר שנים היה דבר בלתי אפשרי.


maxplautcollecti01plau_0887

הסוף:

ב1 באוגוסט 1942, נותרו כ500 יהודים בהמבורג, אלו היו יהודים מוגנים בשל נישואי תערובת. המשימה של פלאוט למלא את כל המשלוחים, הסתיימה.

כשנה לאחר מכן, בעשרה ביוני 1943 הודיע הגסטאפו על סגירת משרדי הקהילה היהודית. המשלוחים הסתיימו. כמעט ולא נותרו יהודים בהמבורג לדאוג להם. לרווחתם של עובדי המוסד, הם נשלחו לטרזין, מחנה שהיה עימו קשר ולא היה מחנה מוות.

פלאוט עצמו לא נשלח למחנה אך נשלח למעצר בית. הוא חי שם עם אימו. בבית זה עוד היתה לו עוזרת בית ארית. הוא היה מקבל מצרכים מעבר למה שמותר היה לו להחזיק מחברים ארים שהיו לו. זו היתה תקופה הזויה, החיים המשיכו, אבל בחוץ הכל התמוטט. הוא עזר לעוד 22 יהודים שנשארו בעיר ובתיהם נהרסו בגלל ההפצצות. בזמן ההפצצות, היו יושבים הם באותו הבונקר.

ב24 לינואר 1944 הצליח דר. מקס פלאוט לעזוב. פריץ וורבורג, הצליח לארגן את “שחרורו” מגרמניה בתמורה לגרמנים (הטמפלרים) ששהו בפלסטינה תחת השלטון הבריטי. חילופי אזרחים שכאלו הצילו מספר יהודים מקושרים.
הוא הושם בברגן בלזן, משם הועבר למחנה בבוואריה ומשם למחנה בצרפת, שם ביחד עם עוד מספר יהודים שהתמזל מזלם, עבר דרך הבלקן ומשם למזרח התיכון עד שהגיע בספינה, ביחד עם אימו, לנמל חיפה.

מקס יכל להגר לכל אורך תקופת המלחמה ולפניה. קשריו, תפקידו ומעמדו הרשו לו זאת. הוא החליט להשאר ולעזור לקהילה, גם אם בשיתוף פעולה עם הגסטאפו. מקס הכיר את תוצאות ההתנגדות – כל התנגדות עלתה בעינוי ורצח, מאסר משפחת המתנגד ולקיחת חברי הקהילה בה הוא חי כבני ערובה אם ברחו חלק מאותם בני משפחה.

למרות ההאשמות, ידעו רבים על פועלו והכירו לו תודה. המידע הרב שהיה לו על הקורה באירופה היה חשוב מאוד לתושבי הארץ, שהמידע אותו קיבלו על יקיריהם היה חסר:

maxplautcollecti01plau_0880

מקס בילה את שנותיו הראשונות בישראל במענה ליהודים רבים אשר רצו לדעת על גורל יקיריהם. בין מסמכיו שנשמרו נמצאים עשרות מכתבים בהם הוא מודיע לאלו ששאלו על גורל יקיריהם על הגירוש למחנות. הוא שמר על הרשימות וידע את הפרטים. רבים מיוצאי המבורג ראו בהגיעו תקווה לדעת על גורל יקיריהם, ולשמוע על מה שקרה בגרמניה בזמן המלחמה, בארץ ישראל, היו שמועות רבות, אך לא היה ידוע כמעט כלום, על החיים בתופת אותה עזבו שנים לפני.

פלאוט חי בישראל מספר שנים אך חזר לגרמניה ב1950, יש לו משפחה, והוא נפטר בשנת 1974.

מקורות:
עדויות משפט אייכמן - ארכיון יד ושם.
The Jews of Hamburg
לדמותו של מקס פלאוט - משה אילון. מאמר מילקוט מורשת (חבצלת).
ארכיון לאו בק.

Dresden: World War 2 Tour and Jewish History

I was about to go to Dresden for a small vacation, and did as I always do before I go to any European city – Research for my “hobby” – world war two history of the city.
It’s a hobby I carry for a long time, no cure known to science.
I was very much surprised to find out that Dresden has a black hole in its memory, and it’s like the whole story of WW2 is only the bombing of the city and nothing before.
I tried to look for WW2 tours and Holocaust tour – Nothing.
I promised myself, that I will write a small guide with as much information as possible for whom will look for the same information that I couldn’t find on the Internet before visiting.

 

1. Kurt Vonnegut (Slaughterhouse 5) tour.
If you don’t know the book, it is a short and easy read. It’s based on true events that occurred while the author of this book served as an American soldier in WW2, imprisoned and jailed in Dresden during the allied bombing of Dresden.
The guide, Danilo, is a very smart and informative person with lots of knowledge about Dresden during the war. Try to take from him as many details that you can on this subject, the tour is following the book, but Danilo holds much more information.
http://www.nightwalk-dresden.de/kurt-vonnegut-tour.html
11229386_10154229580089988_1668305659283630527_o

 

2. The Jews of Dresden during the war – Free map and audio tour.
On the place where once stood the old synagogue now standing two landmarks – one is an active synagogue and one is the communities management house (On the right side), there, you can get a free map called: “Audioscript: on the persecution and annihilation of the Jews in Dresden 1933 – 1945”.
With this map, you can go to their website (www.audioscrip.net) and stream a guided tour (If you don’t have sufficient cellular internet, you can also download the mp3 files before from any wifi (home, hotel) network.

 

3. The deportation point of the Jews of Dresden.
On the Neu Bahnhof, there is a sign saying that from there went trough the deportation trains of the Jews of Dresden. This information is false.
The real point is 200 meters from there, behind a wall, in what looks to be a private parking area, half on the street.
This area behind the station is not nice, so come there during the daytime.
Deportation Place Of Jews Of Dresden
Deportation Place Of Jews Of Dresden
Deportation Place Of Jews Of Dresden
Deportation Place Of Jews Of Dresden
You can see the old rail where the wagons stopped. The wooden end of the rail is still the original one.
The building on the side is a mystery to me. I think that its a synagogue because of the Star of David and thecrown like metals above it.  I couldn’t find any information about it (I added this entry to Google maps), but it looks like they were deported in front of the synagogue?
Information  given by Lydia Wellmann (thanks!)

Hey Lior, the building on the side that was a mystery to you is the old main entrance of station Leipziger Bahnhof in Dresden (station from 1857) (https://de.wikipedia.org/wiki/Datei:DresdenLeipzigerBahnhofehemaligerHaupteingang(2009).jpg). The maagen david was made by someone out of some piece of string or something…maybe to remember the deportations? I don’t know. It’s nice though that you made it a synagogue 🙂 there should be more of them over here in saxony.

The building is now abandoned, and homeless and drunk people live there.
I hope to get more information about WW2 in Dresden and really hope that this city will stop hiding and denying these times in its history, invest in rebuilding the more modern history part than just the ancient ones.
I will be happy to get any more information on this subject if you have – please write me!

הסרט הכחול והאייפון, בבית הספר היהודי לבנות בהמבורג.

Israelitischen Töchterschule:
 בית הספר הישן לבנות יהודיות בהמבורג: אחרי שעלו הנאצים לשלטון ותוך כדי הגזירות על היהודים הפך בית הספר למוסד החינוך היחיד ליהודי העיר. לאחר מכן נסגר בית הספר וכל היהודים הועברו לבית הספר תלמוד תורה האורטודוקסי במקורו.
בית הספר לבנות היה חילוני, ציוני, למדו בו על ארץ ישראל, לימדו בו מדעים, היו בו גם תלמידים לא יהודים, היה זה ידוע שהחינוך בו היה טוב.
כיום עומד שם מרכז הנצחה. נשמרה כיתה אחת, כל הציוד שם מקורי מהתקופה ההיא, ובמסדרון המוביל לכיתה יש תצוגה היסטורית מכובדת.
אל המקום מביאים תלמידים צעירים כדי שילמדו על ההיסטוריה של הילדים היהודים בעיר. לפתע, בין כל תמונות השחור לבן, יש תמונה ממוסגרת אחת בה מוצג אייפון, וסרט כחול לשיער.
סרט כחול ואייפון.
סרט השיער הכחול היה רכוש להתגאות בו. לרוב, רק לנערות ממשפחות
עמידות היה כסף לרכוש סרט כזה באותם ימים. הסרט, כחול, בוהק בין כל התמונות הכרומוטוניות. גם האייפון.
שאלתי מה מטרת אותו המיצג. המטרה היא שישאלו, כמו שעשית עכשיו, ענתה גברת הירש, האחראית על התצוגה. היא מספרת שבכל פעם שקבוצה מגיעה, הם נעמדים מול התמונה המוזרה, ושואלים מה זה אומר. במהרה מתאספים כולם ומאזינים. עד היום יש אמונה רווחת שהיהודים היו עשירים. שלכל היהודים היה כסף רב. אבל האמת היא שהיהודים היו ככולם, חלקם היו עשירים, חלקם עניים, חלקם ממעמד הביניים, והסרט הזה היה סוג של סמל סטטוס, שכל נערה רצתה שיהיה לה. בבית הספר היו נערות עם סרט שכזה וכאלו בלי. היו נערות יהודיות רבות עניות, שלא יכלו להשיג סרט כזה. כמעט כמו הסמארטפונים היום. הרעיון מצויין – הוא גורם לשאול, מספיק שנער אחד שואל, השאר מתאספים, והנה מתנפצת לה האשליה שהיהודים היו עשירים. הם לא. הם היו כמו כולם.
משם ממשיכים הנערים אל הכיתה שהשתמרה, שם הם כבר מדמיינים את הנערות היהודיות כמוהם. חלקן עשירות, חלקן עניות, חלקן באמצע, למדו מדעים. ואז יותר קל להם לשים את עצמם בנעליהן. זו דרך מצויינת להשאיר רושם חשוב בזכרונם, שידרוס כל קלישאה אנטישמית. אותו סרט היה בדיוק כמו הסטטוס של מי שיש לו את האייפון הכי חדש היום. הן היו בדיוק כמוכם. שום דבר מיוחד.

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה
כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה
כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה
כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

משלחת הכשרה מיוחדת 5 SH5

בנובמבר 1939 התארגנה קבוצה חדשה של  כ17 צעירים יהודים להגירה בלתי חוקית לארץ ישראל,

הצעירים חיו במחנה ההכשרה אהרנסדורף שליד ברלין, מחנה המכשיר צעירים יהודים לחיים בארץ ישראל הצעירה, הזקוקה נואשות לידים עובדות בכל המקצועות: חקלאות, נגרות, חשמל…

היתה זו הפעם הראשונה בתולדות העליה, שצעירים מתחת לגיל 17 הורשו לעלות לארץ ישראל בצורה בלתי חוקית. הכשרתם במחנות ההכשרה היתה חיונית מאוד ליישוב בארץ ישראל.

משלחות ההכשרה שיצאו לארץ ישראל קיבלו את האותיות SH – Special Hachshara – הכשרה מיוחדת.

המשלחת של נובמבר 1939 קיבלה את הקוד SH5.

הם יצאו מברלין ב21 לנובמבר, הגיעו לוינה. שם נמסרה הקבוצה מהנהגת ה”הכשרה” לארגון “החלוץ” ו”המוסד לעליה ב'” (ההגנה).  משם, הם הגיעו בהובלת הארגון החדש לברדיסלבה בחודש דצמבר.

כ1002 איש הגיעו לברדיסלבה. למרות המאמצים הרבים, לא הצליח המע”ב לארגן ספינה המסוגלת לחצות את הים השחור, והספינות שהובילו את הפליטים בנהר הדנובה לא הורשו לעבור את גבול רומניה. הם נאלצו להשאר על שלושה ספינות בנמל החורף של הדנובה שליד קלדובו ביגוסלביה, עד לחודש ספטמבר 1940, אז החליטה הממשלה היגוסלבית לגרשם לסבק, עיירה קטנה ומבודדת.

כל נסיונות המע”ב לארגן ספינה שתיקח אותם דרך הים השחור נכשלו.

מאמצים רבים נעשו בזמן הזה גם מול ממשלת בריטניה כדי לארגן לאנשי הקבוצה אישורים חוקיים לעלות לארץ ישראל. רק כ200 מהם קיבלו את האישורים, בינהם שלושה מקבוצת ה17 שיצאו ממחנה ההכשרה מאהרנסדורף:  נטי לינצ’נכן, אורסל מרקוס, אידית וויל ואירמגרד אוכשסטר, כולם מתחת לגיל 17.

הם הורשו לעזוב את סבק ולעלות לארץ ישראל,הצליחו להתחמק מהצבא הגרמני שבדרך ולעלות לפלסטינה דרך יוון וטורקיה.

שארית הקבוצה, כ800 איש, נאלצו להשאר ביגוסלביה, עד שנכבשה על ידי גרמניה, וכך, נתפסו רובם בידי הנאצים.

בקיץ 1941 תחת הנהגתו של טיטו, פרץ מרד ביגוסלביה, המרד דוכא וכל הפליטים נכלאו במחנה ליד סבק.  ב12 לאוקטובר 1941 פתחו הגרמנים במבצע לדיכוי המרד בסרביה. כל הגברים מעל גיל 16 נורו למוות. כל השאר נלקחו למחנה סלביצייה ליד בלגרד בינואר 1942.

בין מרס למאי באותה השנה הם הומתו במשאיות הגז של הנאצים. במשך שנים לא היה ידוע גורלם, עד שככל הנראה התגלה בשנות התשעים. (המקור לא מפרט על הגילוי אלא רק על תוצאותיו לאחר חקירה ממושכת, ל.א.).

מתוך משלחת הכשרה מיוחדת מספר חמש, שרדו רק 3 נערים.

 

ילדי בלנקנזה

באחד מימי ראשון של קיץ 2014, יצאתי לטיול אופנים עם חברים, לעיירה בהמבורג בשם בלנקנזה.
שם, בתוך היער, עמד בית ששימש כמחנה הכשרה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה, ללמוד עברית ועבודת הארץ ולהגר לארץ ישראל, להימלט, מפני העתיד לבוא.
בבית זה שהתה סבתי, הכירה את סבי, ביחד עלו לארץ, וכך ניצלו. קצת מחוץ ליער עומד עוד בית, בית זה היה שייך להכשרת ‘קיבוץ “חירות חירות”, אשר עסקו באותם הדברים.

להפתעתי, מחוץ לבית עמד פסל זכרון ליהודים שנשארו ונשלחו למחנות מבית זה. מולו, התנהל טקס. בחשש ניגשתי ושאלתי לפשר הכינוס, ומסתבר שאת טקס זה מקיימים תושבי השכונה כל שנה, לזכרם של היהודים שנרצחו.

קבוצת אנשי בלנקניזי
קבוצת אנשי בלנקניזי מול המוניומנט לזכרון יהודי הבית שנספו בשואה
השמות כתובים על מוטות עץ
שמות הנספים מבית זה חרוטים על מוטות העץ של המוניומנט.

כאשר סיפרתי להם את הקשר המשפחתי שלי למקום, הפך המפגש למעניין עוד יותר, ובהמשך חילופי המידע, הם סיפרו לי על בית עם סיפור מיוחד, לא רחוק, שכדאי שאבקר בו.

הבית הלבן ברחוב קוסטרברג 62 בעיירה בלנקנזה שבהמבורג הוא מבנה מרשים. מהרחוב פונים לשביל קטן, בו יורדים ומגיעים לבית מצד שמאל. אם מעיזים ויורדים אל החצר מצד הבית, רואים את יופיו האמיתי.
עם מרפסת מעוגלת בקומת הקרקע, מלפניה מדשאה גדולה משופעת, ובסופה, נגלה נהר האלבה הענק, זורם לו למטה בעמק.

20140720_133732 20140720_133710 20140720_134013 20140720_133806

לאחר ששוחרר מחנה המוות ברגן-בלזן בצפון גרמניה, נותרו ילדים יהודים רבים ללא משפחה, חולים, חלשים, חלקם אף לא ידעו מאין באו, שלא נדבר על, לאן ללכת. למרות שהבריטים עשו הכל כדי להעניק לשורדי המחנה תנאים נאותים, המקום היה גרוע מאוד עבורם, קרחת יער קפואה עם מבנים לא מספיק מוגנים, וילדים חולים רבים לא יכלו להשתקם במקום כזה. מכיוון שעיקר הדאגה היתה לילדים, ביקש ועד הניצולים שהסרטיפיקטים הראשונים שינפיקו הבריטים יהיו להם.

הבית היה שייך למשפחת ורבורג, משפחה יהודית ענפה ומפורסמת. הנאצים ש”הלאימו” את רכוש היהודים, השתמשו בו כבית חולים במהלך המלחמה. לאחר המלחמה תרמה המשפחה את הבית לארגון הג’ויינט. כאשר עלה הרעיון להשתמש במקום כמוסד שיקומי לאותם ילדים ניצולי ברגן בלזן, התנגד לכך השלטו המקומי וביקש שהמקום ישאר בית חולים. משפחת ורברג, כמובן, החליטה לשקם שם את הילדים.

שבורים, חולים, טראומטיים, הגיעו לשם הילדים לתקופה של שמונה חודשים, למקום שבשבילם היה גן עדן. לאט לאט, ניסו הם להחזיר את המעט שנותר מילדותם.
שלושה מחזורים של ילדים ניצולים עברו בבית זה. הראשון, 105 ילדים, השני 60 והשלישי של ילדים קטנים מאוד (5-6) כ-150 ילדים. במקום זה למדו הילדים עברית, חקלאות ומלאכות להם יזדקקו כאשר יעלו לארץ ישראל, לשם הגיעו לבסוף.

במהלך שהותם, הגיעו בקשות רבות ממשפחות יהודיות מקנדה, לאמץ את הילדים. החלטת הצוות הייתה שלא לאפשר זאת, ולקחת אותם רק לארץ ישראל. אחד ההסברים לסיבה זו היה שרבים מהילדים חסרי היסטוריה, לא יודעים היכן קרוביהם, מה עלה בגורלם ואינם יודעים עם עוד נותרה להם משפחה. החשש היה שאימוצם בקנדה ימחק לגמרי את זהותם וההסטוריה שלהם.
למשל, ילדה שהגיעה למחנה ברגן בלזן בגיל שנתיים, ואף אחד לא ידע עם מי הגיעה ומי היו הוריה. היא טענה כי אין לה זהות. אין לה שום דרך לדעת מי היא, מי היתה, מי היו משפחתה. לצערנו גם בישראל היא מעולם לא מצאה את התשובה לשאלות אלו, אך לרוב האחרים – היה ברור שהסיכוי היחידי שימצאו את עברם, הוא בארץ ישראל, שם התקבצו רוב הניצולים מאירופה.

ראומה ויצמן, לימים אשת נשיא המדינה עזר ויצמן, היתה גיסתו של משה דיין. לאחר שלמדה באקדמיה היא רצתה לנסוע לסין, אך גיסה גער בה, על כך שניצולים יהודים רבים באירופה זקוקים לעזרה, והיא החליטה להגיע לבית הילדים בבלנקנזה, בת 21 היתה. במהלך שהותה שם, נרקמה מערכת יחסים מיוחדת ביותר בינה לבין הילדים.
ביום הולדתה ה80, הסכימה ראומה ויצמן לחגוג רק עם 38 מאותם ילדי בלנקנזה.

“בבלנקנזה ניסו לחבר אותנו למושגים של ילד וילדות”, מסבירה עליזה בר מתל-אביב, אחת “הילדות”. “דברים אלמנטריים שילדים חווים, כמו בית, חדר, מיטה, ניגון, ציור, ספר ושמיים פתוחים, לא היו קיימים בילדותנו. בבלנקנזה הילדים הבינו שהם צריכים לסגור ולשכוח ולקבור עמוק בתוך השכחה את כל החלק הקודם של חייהם. זו הייתה תקופת החושך ולא היה כדאי להדליק אור, אפילו לא קרן אור של פנס. איך סוגרים את המערה הדמונית? מתחברים אל היום, אל האור, אל הזוטות הקטנות שמהוות ילדות נורמלית, ושאותן נתנו שתי הנשים, ראומה ובטי (מתנדבת יהודית-אמריקאית שהייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום). בבלקנזה נתנו את הזכות להשתייך מחדש אל הספר הראשון, אל התמונה הראשונה, את ההסבר הראשון והחום שאפשר לחזור ולהשתייך שוב אל משפחת העמים”. בבלקנזה, מספרת בר, קיבלה צעצוע קטן בצורת כלב וחבל קפיצה. כלב זה וחבל הקפיצה היו כל רכושה. “כמה קפיצות קפצנו כל הקבוצה בזכות חבל קפיצה אחד”, כותבת בר בספר שהוציאו “הילדים” על אותה תקופה “דובדבנים על (נהר) האלבה”, “ומשם גם נעשתה לנו הקפיצה לארץ ישראל”.

מתוך: סוד הקסם של ראומה – אורית פראג 

לפני מספר שנים חזרו כ40 מהילדים לבית, בהזמנת אותה קבוצת אנשי השכונה בבלנקנזה. כולם כבר זקנים, אך כאשר ביקרו במקום לראשונה מאז ילדותם, היו אלו רגעים מרגשים של זכרון ילדות שרק התהוותה מחדש אחרי הזוועות: “על המעקה הזה החלקנו” ו “זה הדשא עליו התגלגלנו”, סיפרו בדמעות.
סיפור הילדים מבלנקזה הוא מאותה תקופה שעוד לא מספיק סופר עליה, השנים הראשונות של לאחר המלחמה ההיא, לאותם ניצולים, לפני שהגיעו לארץ. עם השנים נכתבו מספר יצירות על אותו הביתה. “דובדבנים על האלבה” הוא ספר ישראלי האוסף עדויות ותמונות על הנושא, ומביא את סיפור הילדים. “ילדי בלנקנזה” היא מיני סדרה גרמנית משנת 2006 על הנושא.

הבית המיוחד הזה, הוא ילדותם הראשונה של הרבה ילדים, ללא קשר לגיל בו הגיעו אליו לראשונה.

ילדים במדרכות הבית ילדי בלנקנזיבית הילדים בבלנקניזי

לתמונות נוספות ניתן לבקר באתר קיבוץ לוחמי הגטאות ולחפש “בלנקנזה”.