Category Archives: History

המבורג – הקניון מעל בית הקברות היהודי באלטונה

Mercado shopping mall - Plate with the names of the buried
Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried
אני אוהב את התמונה הזאת. זהו הקניון Mercado באלטונה, המבורג.
מה שאתם רואה כאן, זו קומה אחת עם ריקוד בטן.
“הקומה” באמצע היא בית קברות יהודי (הגבהה מעל הקרקע).
קומת הקרקע היא קניון. התמונה מסמלת את ההווה בגרמניה. את הגיוון התרבותי. אז מדוע קיים קניון על גבי בית קברות יהודי?
זה מסובך, הנה הסיפור (בקצרה): המבורג הייתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת. התנועה הרפורמית החלה כאן למשל.
רבים מהיהודים המבורג עברו במשך השנים לעיר השכנה אלטונה, כי היתה היא פתוחה יותר (ופחות אנטישמית) ליהודים.
אלטונה היא עיירה ליד המבורג, מ 1640 כדי 1864 אלטונה היתה תחת ממשל של הממלכה הדנית, לאחר מכן כחלק גרמניה, ובשנת 1937 הפכה לחלק מהעיר המבורג.
בית הקברות היהודי של Ottensen, אלטונה, נפתח בשנת 1663 והיה פעיל עד 1934.

Altona Jewish Cemetery
Altona Jewish Cemetery

זמן קצר לאחר מכן, הרסו הנאצים את בית הקברות, לאחר שהלאימו אותו מידי הקהילה.

בסוף מלחמת העולם השניה, האתר, שנודע כשייך לקהילה היהודית, הוחזר לשני היהודים היחידים שחיו בהמבורג לאחר המלחמה. אף אחד לא ידע או יכול היה להגיד שזה היה בית קברות. הנאצים חפרו שני בונקרים בתוך בית הקברות, ערבבו את אדמת הקבורה, עם השלדים והמצבות. שני היהודים מכרו את הנכס לחברת נדל”ן.

בשנת 1988 הקרקע נרכשה על ידי חברה שתכננה לבנות קניון על הקרקע.

כאשר הבנייה החלה, קבוצה של פעילי שמאל, בהם חברי מפלגת הירוקים הגרמנית החלו בסדרה של מחאות. הסיבה לכך היתה כי האזור היה אזור עני, והם מחו נגד “מקדש של הקפיטליזם” שיגרום להעלאת שכר הדירה באיזור.

הם לא הצליחו במחאתם אבל אחרי מחקר, הם גילו כי הקרקע הייתה פעם בית קברות יהודי. זה היה שימושי – הרשויות לא יעזו להתמודד עם בית קברות יהודי.
הם יידעו קבוצת יהודים חרדים מירושלים, וזה היה מספיק כדי להצית את האש שהם צריכים.

וזה עבד. בהתחלה.
קבוצה בשם “אטרא קדישא” הגיע להמבורג והחלה להפגין. הם עצרו את העבודות. חסמו את הטרקטורים. חסמו את רחובות אלטונה סמוך לאתר הבנייה, עשו רעש תקשורתי והטיפו אשמה.

הפגנות נגד הבניה בהמבורג
Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery

עיריית המבורג, לא הסכימה לרכוש את הקרקע מהחברה הפרטית. השווי של 50 מיליון מארק היו מוגזמים.
הקהילה היהודית של המבורג התנגדה לסיפור, הם לא רצו את האנשים האלו כאן, מדברים בשמם. אפשר למצוא פתרונות אחרים, כך טענו ראשי הקהילה.

Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery. Hamburger Abentblatt 2.5.1992

yediot

לבסוף הושג הסכם, בו החליטה הרבנות הראשית בארץ שמותר הכל חוץ מלהזיז קברים, להפריע למתים – וניתן לבנות מעל, בהגבהה.

וכך הקניון הגדול של אלטונה, גבוה קצת בנקודות מסוימות, פלוס הפלקט עם השמות של תושבי אלטונה שנקברו בה במשך מאות שנים, בהם משפחת אם סבתי, מכיל בתוכו דוגמית קטנה לריבוי התרבויות, ההיסטוריה והקונפליקטים, בחיים בגרמניה.

Mercado shopping mall - Plate with the names of the buried
Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried

סיפורו של מקס פלאוט – ראש הקהילה היהודית של המבורג במלחמת העולם השניה

Max Plaut

“גרמנים כתרבות, יהודים כדת ומוצא”

הוא נולד ב1901, אביו מורה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשה. בהכשרתו, בנקאי, חבר בתנועת הבונים החופשיים.

בשנת 1938 התמנה מקס פלאוט ליושב ראש קהילת המבורג, עיר ההנזה החופשית של צפון גרמניה. תחת ניהולו, כ17,000 יהודים בהמבורג ועוד כמה אלפים בערי הלווין שלה.

הוא היה אנטי ציוני, ממייסדי אגודת הנוער היהודי האנטי ציוני בגרמניה. הם היו בעד המדינה הגרמנית, לאומיים, כהגדרתם: “גרמנים כתרבות, יהודים כדת ומוצא”. טענתו היתה ש “היהודים אינם עם ותהיה זו פחיתות לערכה העליון של היהדות, אם היא תיכלל במושג הגשמי “עם””

תמצית תפקידו הבלתי אפשרי של מקס, בתקופה בלתי אפשרית זו לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה לדאוג לשלומם ורווחתם של היהודים בעיר המבורג וערי הלווין שלה (כולל ניהול הכספים של הקהילה וגיוס כסף רב מחוץ לגבולות גרמניה כדי לעזור ליהודים להגר החוצה), ובאותו הזמן למלא, להעביר ולדאוג לביצוע פקודות הגסטאפו.

הוא לא היה המנהיג היחיד של הקהילה בהמבורג. איתו, כל אחד בתחומו, ניהלו והובילו את חיי הקהילה אנשים מכובדים כמו לאו ליפמן, יוסף קרליבך ובעל הבנק הגדול מקס וורבורג.

כל אחד עשה וקיווה, שבעזרת תכנון וניווט הספינה בקפידה, יוכל לעזור להעביר את הקהילה דרך הסערה של אותם זמנים. רבים מאלו ששרדו את השואה, בינהם אלו ש”זכו” לברוח מאירופה לפני ששעריה נסגרו, ניצלו בזכות האנשים הנ”ל. אלו שנספו, קיבלו עזרה עד רגעיהם האחרונים בביתם האחרון, ואפילו קיבלו עזרה ככל שניתן בעוד היו במחנות.

מקס היה טיפוס מרתק, הוא השתמש במניפולציות רבות ללא פחד והתמודד עם ראשי הגסטאפו בהמבורג באומץ רב, עם הומור שחור וכשרון דיפלומטי משובח היה, וחוצפה רבה היתה לו, כפי שיתואר בהמשך.


למקס היו יחסים מיוחדים עם ראש המשטרה בהמבורג האחראי על ענייני היהודים, קלאוס גוטשה (Gottche). הם כיבדו האחד את השני.
אבל זה לא עזר לו תמיד, הוא נעצר ואף הוכה מספר פעמים על ידי פקודיו של גוטשה. ובכל זאת, הם כיבדו האחד את השני, ביחד עם ההיררכיה הנתונה של פקיד שלטון פאשיסטי למייצג המיעוט הנרדף על ידי אותו השלטון.

על טיב יחסיהם אנו יכולים ללמוד מהסיפור הבא:

לאחר ליל הפוגרום של 1938, נערך גל מעצרים של יהודים רבים מהקהילה. פלאוט היה בינהם. הוא הוחזק בתא המעצר במשך יום וחצי ללא אוכל או מים.
מאחר שלא רצה למות כך, קרא לשומר. השומר שאל אותו למה הוא מעז לקרוא לו, וציין בפניו שכ1200 יהודים נשלחו למחנות מאותו הכלא כבר. מקס שאל בחוצפתו “אז מה יקרה עכשיו?”

-“אלך ואבדוק” ענה לו השומר.

זמן לא ארוך לאחר מכן נאסף מקס מהתא והועבר למשרדו של גוטשה, מפקד המשטרה, “ידידו”. גוטשה גער בו “איפה היית? חיפשנו אותך!”

-“אתה אמור לדעת, אספת אותי מהתא” ענה לו פלאוט.

-“אני לא יודע מה לעשות איתך” ענה לו גוטשה.

-“כדאי שתחשוב על זה בזמן שאני ממתין בביתי שלי” ענה לו פלאוט בחוצפה, וכך היה. הוא נשלח לביתו וחייב היה לדווח לתחנת המשטרה פעמיים ביום מאותו הרגע.

אבל קשריו של מקס עם הגסטאפו הולידו לאחר המלחמה האשמות קשות ולא הוגנות בשיתוף פעולה עם הנאצים – כיום ניתן להבין כי מקס אכן “שיתף פעולה”, אכן מילא פקודות: הכין רשימות, הפיץ את הפקודות וההוראות, אסף את המידע שהתבקש לאסוף וכו’ – אבל אי ההסכמה לעשות כן לא היתה עוצרת את התכנית הנאצית, ולפחות בפועלו, גרם לריכוך המכה עד הרגע האחרון ולעיתים אף תרם להצלת יהודים רבים, כפי שיתואר בהמשך.


גם למקרים “יום יומיים” שרק התקופה ההיא יכלה לייצר, נדרש מקס:

לאחר חוקי נירנברג נאסר על יהודים לקיים יחסי מין עם גרמנים. בהמבורג פעל (ופועל עד היום) רובע חלונות אדומים בו הזנות מותרת. למרות נסיון הנאצים לחסל את הזנות, הם לא הצליחו לעמוד בהתנגדות והאיזור נתחם לרחוב אחד.
הגסטאפו ופלאוט נדרשו לשאלה מה יקרה כאשר זונה תדווח על לקוח יהודי.
הפתרון היה פתיחת בית זונות יהודי, עם נשים יהודיות, ליהודים. ואכן שכזה נפתח, מחוץ לרובע החלונות האדומים של המבורג.

לאחר כמה חודשים נסגר אותו בית זונות מכיוון שאף לקוח לא הגיע.

בשנת 1934 חולל בית הקברות היהודי בעיר. פלאוט, ללא חשש, צילם את הפשע, העביר את התמונות למטה הגסטאפו ודרש הגנה. הגסטאפו הבטיחו לשמור על בית הקברות היהודי בתנאי שלא יצלם יותר כאלו מקרים – מחשש שתמונות אלו יעברו לידיים זרות. החוצפה של להתלונן ולבקש הגנה מאותו ארגון שבדרך עקיפה אחראי לחילול בית הקברות הוא מדהים. גם כן התוצאה.


מקס היה איש כספים מצויין וידע איך לנהל את ענייני הקהילה גם כאשר לא היו לו אפשרויות רבות להחלטה:

בליל הבדולח נשרף בית הכנסת הראשי של המבורג. הנאצים רצו לבנות שם מכללה למורות, ובכל מקרה היה אסור על היהודים לבנות את בית הכנסת מחדש.
למרות שהמשא ומתן על מכירת הנכס התרחש בכפייה, הוא התנהל כמשא ומתן שווה בין שווים, בין ליאו ליפמן לעירייה.

מכיוון שעל היהודים היתה מוטלת העבודה של פינוי חורבות בית הכנסת, הציע ליפמן לקבל חמישית משווי השטח, ובכסף זה יבוצע הפינוי. כך הוסכם. מדיניות זו הותוותה על ידי מקס ובהוראותיו:

הקהילה חוייבה למכור נכסיה לנאצים במחירים זעומים, והמדיניות של מקס היתה למכור נכסים רבים של הקהילה במחירים מגוחכים עוד יותר, בכוונה. הרעיון הוא שכך, יוכל להוכיח שנכסים אלו נלקחו מהקהילה בכוח ויוכל להשיבם ברגע שהנאצים יעלמו מהשלטון. הוא לא ידע אז שלאחר המלחמה יפצו הגרמנים את היהודים על הרכוש שנלקח, ללא משפטים לרוב.


 

המאמץ להגירה החוצה

לאחר ליל הבדולח, בעוד יהודים רבים נעצרים ונשלחים למחנות ברחבי הרייך, מקס הצליח במשא ומתן לשחרר מהמחנות ולהציל את רוב האסורים מיהדות המבורג, והשיג להם ויזות ומימון להגר, לרוב למדינות דרום אמריקניות (אבי סבתו של כותב שורות אלו נעצר בליל הבדולח ושוחרר הודות למקס).
לאחר שהחלו להגמר הויזות לדרום אמריקה החל מקס, בעזרת ומימון הגסטאפו בזיוף ויזות לאותן ארצות.

הנאצים השתמשו בבריחת היהודים כדי להכניס כסף זר למדינה: עזיבה של יהודי הותנתה בתשלום במטבע זר בלבד, דבר שעזר רבות לכלכלה, וכלא גם את אלו שהיה להם כסף לצאת, אך לא יכלו להשיגו מבחוץ (משפחתו של כותב שורות אלו, שהיתה משפחה עמידה מהמבורג, לא יכלה לצאת מהמדינה כי הכסף הדרוש לאישור היציאה נדרש מסבתי בפלסטינה, לה לא היה כסף, כמהגרת, וכך מצאו הם את מותם במחנות).

בשל כך, עשו פקידי הגסטאפו בהמבורג ככל שביכולתם כדי לגרום ליהודים לעזוב. החוק, לא עניין אותם והם לרוב התעלמו בשיטור הגבולות כאשר עזב אדם ללא ויזה או אישור למדינת היעד.
אדולף אייכמן אף הגדיל והקים את “משרד הנסיעות” של הרייך כדי לתאם ולהחזיק את קו השייט בין גרמניה לפלסטינה, גם תוך כדי המלחמה כאשר הגבולות נסגרו.

לאחר זמן לא רב ולאחר הצלת יהודים רבים, האשימה חברת הספנות הגרמנית את מקס בהסתבכויות שהיו לה מעבר לים בשל שליחת נוסעים לא חוקיים. הוא הועמד למשפט בגרמניה אך מטה הגסטאפו הראשי מברלין ביקש שההאשמות כנגדו יבוטלו. בעקבות כך הוא התבקש מהמטה בברלין להפסיק לזייף את הויזות ופלאוט ענה להם שזו דרכו היחידה להציל יהודים מהמחנות והכל נעשה באישור מטה הגסטאפו בהמבורג.


 המלחמה

תחילת המלחמה היתה מבלבלת בשביל פלאוט והיהודים. מספר חודשים לפני כן, בנאומו, הבטיח היטלר כי היהודים יסבלו אם “תיכפה” מלחמה על גרמניה. גם קשריו של פלאוט באס.אס. אמרו לו כי “אם תהיה מלחמה, היהודים יהיו הראשונים להפסיד” או: “בתחילה יילקחו כל היהודים המבוגרים למחנות עבודה בכפיה”.

עוד הוא מעיד במשפט אייכמן:

“יוני 39 חזרתי מלונדון לגרמניה. הייתי במשרד הראשי של הגסטאפו בהמבורג ונחקרתי על ידי המחלקה היהודית. זה היה כי באתי מחו”ל. הייתה פסיכוזת מלחמה, הנושא עלה מייד והאדם אמר שכשתהיה מלחמה היהודים יהיו המופסדים הראשונים. “אתה תראה ניסים ונפלאות” הוא אמר.

… ומה שקררה בנובמבר 38 זו חזרה גנרלית בלבד. בכירי הגסטאפו והמפלגה הנאצית כל פעם שהיו להם בשורות טובות הם אמרו שהם חושבים על הכנת מחנות מעצר וריכוז לכל היהודים. “

למרות האזהרות המוקדמות, כשנפתחה המלחמה, הכל היה כרגיל, לפחות בהמבורג. בתחילה אמנם, בעיקר בכפרים הקטנים, לקחו פעילי המפלגה הנאצית את החוק לידיים אך מהר מאוד קיבלו הוראות מהגסטאפו להפסיק. יהודים קיבלו את אותם תלושי המזון, קיבלו מסיכות גז ושהו באותם בונקרים כשאר אזרחי הרייך. ההבטחות נראו כאיומי סרק.

אך כידוע, הדברים התפתחו בכוון הגרוע ביותר שיכלו – מעיד פלאוט:

“…הפקיד מפרט על החוקים החדשים בכל פעם בעיקר על החוקים למסור את מכשירי הרדיו שנמסר ביום כיפור. מאוחר יותר הוא אמר שמאוד מהר זה לא היה מפתיע שהחגים והשבתות נבחרו על ידי הנאצים למעשים אנטי יהודים. בצורה שטנית ונרשעת הם הביטו על לוח השנה היהודי. ציפינו שבחגים יהודים יקרה משהו. תמיד חששנו לפני כל חג ונשמנו לרווחה כשהם חלפו עם קפריזות קצרות בלבד. אני זוכר שבערב סוכות הגסטאפו דרש ממני שתוך יומיים אכין משאל שיוחתם על ידי כל היהודים. כשהזכרתי את החג ואולי אפשר לדחות את הבקשה ביומיים בגלל החג סורבתי. תמיד נאמר לי: סליחה הוראות מלמעלה. אז הוא פנה אלי בצורה אישית ואמר: יא, אלו בברלין חושבים על הכל שם, זה כדי שלא תחשוב יותר מדי.”

ב1940 קרה האירוע הראשון של הגירוש ההמוני באיזור הקרוב לפלאוט.

פלאוט היה בברלין כאשר גורשו ביום אחד כ1200 מיהודי שטטין ללובלין שבפולין. המגורשים היו אלו שיכלו לעבוד כמובן.
בעיר נותרו הזקנים והחולים בלי אף אדם שיטפל בהם. כל קרוביהם ה”חזקים” גורשו.
פלאוט ידע כי משהו צריך להעשות. הרב של ברלין, רבי ביאק, ביקש מפלאוט לגשת לשם.

-“למה אני?” שאל פלאוט.

“שטטין היא בים הבלטי, זה לא האיזור שלי” השיב הרבי והוסיף: “ואתה היחיד שאין לו משפחה”.

בהגיעו לשטטין הצליח פלאוט לשכנע את הגסטפו שהקהילה היהודית תקנה בחזרה את הרכוש שהוחרם ממנה בגירוש, וכך, יכל להשיג חזרה תרופות, מיטות ועוד ציוד שהיה דרוש להמשך הסעד של חסרי הישע מהקהילה.


 

רמזים להמתה המונית:

בספטמבר 1940 נעשה הנסיון השני של הגרמנים להמתה בגז. 100 מהיהודים בבית החולים בלנגהורן הועברו “לבית חולים אחר”.

פלאוט שהיה האפוטרופוס של אחת הנערות במוסד, קיבל לפתע מכתב שהיא תועבר למחרת היום לבית החולים ה”אחר”. הוא הגיע למקום והבין שכל החולים יועברו. במאמץ רב הצליח לארגן שחלק מהחולים ישוחררו לביתהם, האחרים, הורשו לקבל ביקור ממשפחותיהם להפרד.

בתחנת הרכבת, עמדו רופאים ואחיות של הצלב האדום, כביכול במימון חברת הרכבות “קולומבוס” שם נכתב שהחולים ילקחו למוסד מודרני בפולין. לא ברור מה היתה מטרת הרופאים בתחנה, ואת מי ניסו לשכנע שהמעבר הוא לטובה – את משפחות החולים, או את הגרמנים שראו את הגירוש הראשון של גרמנים יהודים בהמבורג.

ההבנה המלאה לגבי גורלם של יהודים אלו, והתחלת תכנית ההשמדה של יהדות אירופה סוף סוף חילחלה בראשו של פלאוט לאחר מקרה זה. הגסטאפו בתרגיל שכנוע, עודד את מקס לכתוב לזקנים שנשלחו ללובלין לבקר את החולים שזה עתה נשלחו לשם. אך תשובות מלובלין שהגיעו אליו גילו לו שאין שום מוסד שכזה שם, ומעולם לא הגיעו לשם האנשים שציין.

כאשר הגיעה תעודת פטירה של אחד מהחולים, שיום לפני הגירוש שוחרר לביתו והוא חי ובריא, הבין פלאוט שאף אחד מהחולים לא הגיע אפילו לגבול עם פולין. הוא כותב:

“מאותו הרגע הבנו שמחנות הריכוז מטרתם הוא מוות מהסוג הגרוע ביותר. אנו עכשיו מבינים את הנקודה החשובה ביותר שתכנית של היטלר ומפלגתו, הפתרון לשאלה היהודית, שהוא השמדתם של כל היהודים בתוך הטריטוריה של הרייך. אנו מבינים זאת עכשיו. אסור שהתגובה שלנו תהיה ייאוש, אלא עמידה איתנה”.


“חוצפתו” של יוסף קרליבך

בשנת 1941 קרה הדבר לאחד מראשי הקהילה היהודית של המבורג, יוסף קרליבך, אותו גם כיבדו ראשי הגסטאפו, נשלח עם משפחתו למחנה ריכוז.

פשעו של קרליבך היה שהעז לשלוח מכתב עידוד לראשי הקהילות במחנות הריכוז ובו כתב שיום אחד ישוחררו והשמש תזרח שוב. הדבר התפרש אצל הגרמנים כחיזוי שהמדינה הנאצית תתמוטט בקרוב. במטה הגסטאפו בברלין רתחו מזעם והורו למטה בהמבורג לשלוח את קרליבך לגרוע שבמחנות, אושוויץ, שעוד לא שימש ליהודים מחוץ לפולין ורוסיה, אך על פשעים מיוחדים נשלחו יהודים יחידים מגרמניה לשם.

פלאוט הגיע למשרדי הגסטאפו בהמבורג והתחנן על שחרורו. “למה האידיוט היה צריך לכתוב את המכתב הזה?” שאל ראש הגסטאפו בהמבורג. “אין ביכולתי לעשות כלום לגבי הוראות מברלין” טען.

פלאוט ביקש שקרליבך יגיע למטה ויתחנן על חייו. לבסוף, הצליח לשכנעם שישלחו אותו עם הרכבת שהיתה אמורה לצאת למחרת עם יהודי העיר למחנה ריגה.

הוא עלה על הרכבת עם כל משפחתו, ובהגיעו למחנה נרצח ביער. רק בן אחד ממשפחת קרליבך, שרד את המחנה. עיתון ה”המבורג היום” דיווח על מותו של קרליבך מסיבות טבעיות. זה בהחלט היה אירוע נדיר בו התעניין עיתון ביהודי שמת.


 

לאחר המלחמה, התעקש מקס פלאוט כי למשרדו לא היתה שליטה או יכולת לשנות את רשימות המגורשים. הוא היה מקבל רשימה של יהודים להכינם לגירוש וכך עשה. הוא עשה ככל שביכולתו לעזור לאותם אנשים לקראת מסעם ולעיתים נדירות הצליח לדחות את שליחתם במקצת. ניתן ללמוד מן הרשימות שמעותרי מלחמת העולם הראשונה נשלחו מאוחר יותר, אך לא יותר מכך. משרד הקהילה בראשו עמד פלאוט גם חוייב למסור לגסטאפו כל מידע שביקשו – נישואין, מקצוע, מספר ילדים וכו’.

מה שהיה ביכולתו, כנראה שעשה. כל משלוח לווה לפני העליה לרכבות על ידי מתנדבים מהקהילה שסיפקו לחברים הנשלחים אל הלא נודע אוכל חם ומצעי מיטה נקיים. משהו שיוכל לשפר במעט את המסע. תלוי לאיזה מחנה גורשו, לעיתים ניתן היה להתקשר איתם באמצעות דואר לאחר הגיעם למחנה, לטווח קצר, וכך לדאוג לשלומם ולמסור להם מכתבים מאלו שנשארו מאחור.

בשונה מערים אחרות, המשלוחים לא לוו באלימות מצד הגסטאפו. קשריו הטובים של פלאוט (וצייתונתה של הקהילה) תרמו לכך רבות. רוב היהודים אשר נשלחו מהמבורג בשנת 1942 נשלחו למחנה טרזין. מטרזין היו היהודים נשלחים לאושוויץ לבסוף.

לכל משפחה הותר לקבל חבילה אחת לחודש. פלאוט ארגן משלוחי ענק מהמבורג למשפחות. פעם אפילו הצליח לשלוח פסנתר. הוא מילא אותו בתרופות ומצרכים. הדואר שהגיע מטרזין סיפק תמונה שקרית. אף אחד לא העז לכתוב על המצב האמיתי במחנה, שהרי את המכתבים היה פותח הגסטאפו.


 

משרדו של פלאוט היה גם מרכז המידע על המגורשים, מידע אותו דרשו קרוביהם. המכתבים אשר הגיעו מהמחנות, כאשר הגיעו, הגיעו למשרדו של פלאוט, וזה היה אחראי להעביר את המידע הלאה לממוענים.

מקס גם היה חייב לענות לקרובים “ארים” של המגורשים, שממש כמו היהודים, לא ידעו דבר על גורלם של אלו:
במקרה אחד, מתכתב מקס עם תושב “ארי” שאשתו היהודיה נשלחה למחנה. אותו אדם ניסה ליצור קשר עם הגסטאפו ואלו כל פעם נתנו לו תשובה שבקרוב תשוחרר. הוא שואל את פלאוט מה דעתו וזה מקווה שהם אכן צודקים. לאחר מכן כותב לפלאוט שוב אותו אדם, שקיבל את הידיעה שאשתו במחנה בירקנאו. הוא שואל איזה סוג מחנה זה והאם הוא יכול לשלוח לאשתו חבילות.

פלאוט עונה לו שזהו מחנה עבודה, ושהוא יעזור עם החבילות, והוא מקווה שוב שאשתו תשוחרר כפי שהבטיחו לו בגסטאפו.

במכתב האחרון, מודיע אותו אדם שקיבל תעודת פטירה של אשתו. הוא שואל את פלאוט מה דעתו, וכמובן, האם יש להודיע לרשויות בהמבורג על המוות או שקיבלו את ההודעה מהרשויות שם. בכל זאת, בירוקרטיה.


לאחר שגורש, רכושו של היהודי היה מוצע למכירה פומבית. הציבור יכל להגיש הצעה אך הצעה שכזאת היתה רשמית בתעדוף נמוך משל הגסטאפו או מספר משרדי ממשל. לפלאוט היה תכסיס מעניין. הוא לא ידע או תיאר מה יקרה אחרי המלחמה, ושגרמניה תיקח אחריות ותפצה את מי שרכושו נבזז, אך זו היתה תוכניתו. הוא ניסה לדאוג שהציוד של היהודים שנמכר יימכר במחירים מגוכחים או לעיתים אפילו לא בתמורה לכסף (פעם נמכר ריהוט בתמורה לשיר) כדי שיהיה בסיס משפטי לתבוע את הרכוש חזרה לאחר המלחמה, והקניה המגוכחת תהיה הוכחה שהרכוש נמכר בכפיה ולא מרצון.

בסך הכל הצליח הגסטאפו בהמבורג לתפוס רכוש בשווי 58 מליון רייכמארק. הכסף הועבר לחשבון בנק בברלין.

רק כאשר התחילו להגיע מסרים בדרכים סודיות ממחנה מינסק, למד פלאוט על התנאים במחנות, ועל העובדה שגם אם לא ממיתים שם את היהודים, לשרוד בתנאים אלו עוד מספר שנים היה דבר בלתי אפשרי.


maxplautcollecti01plau_0887

הסוף:

ב1 באוגוסט 1942, נותרו כ500 יהודים בהמבורג, אלו היו יהודים מוגנים בשל נישואי תערובת. המשימה של פלאוט למלא את כל המשלוחים, הסתיימה.

כשנה לאחר מכן, בעשרה ביוני 1943 הודיע הגסטאפו על סגירת משרדי הקהילה היהודית. המשלוחים הסתיימו. כמעט ולא נותרו יהודים בהמבורג לדאוג להם. לרווחתם של עובדי המוסד, הם נשלחו לטרזין, מחנה שהיה עימו קשר ולא היה מחנה מוות.

פלאוט עצמו לא נשלח למחנה אך נשלח למעצר בית. הוא חי שם עם אימו. בבית זה עוד היתה לו עוזרת בית ארית. הוא היה מקבל מצרכים מעבר למה שמותר היה לו להחזיק מחברים ארים שהיו לו. זו היתה תקופה הזויה, החיים המשיכו, אבל בחוץ הכל התמוטט. הוא עזר לעוד 22 יהודים שנשארו בעיר ובתיהם נהרסו בגלל ההפצצות. בזמן ההפצצות, היו יושבים הם באותו הבונקר.

ב24 לינואר 1944 הצליח דר. מקס פלאוט לעזוב. פריץ וורבורג, הצליח לארגן את “שחרורו” מגרמניה בתמורה לגרמנים (הטמפלרים) ששהו בפלסטינה תחת השלטון הבריטי. חילופי אזרחים שכאלו הצילו מספר יהודים מקושרים.
הוא הושם בברגן בלזן, משם הועבר למחנה בבוואריה ומשם למחנה בצרפת, שם ביחד עם עוד מספר יהודים שהתמזל מזלם, עבר דרך הבלקן ומשם למזרח התיכון עד שהגיע בספינה, ביחד עם אימו, לנמל חיפה.

מקס יכל להגר לכל אורך תקופת המלחמה ולפניה. קשריו, תפקידו ומעמדו הרשו לו זאת. הוא החליט להשאר ולעזור לקהילה, גם אם בשיתוף פעולה עם הגסטאפו. מקס הכיר את תוצאות ההתנגדות – כל התנגדות עלתה בעינוי ורצח, מאסר משפחת המתנגד ולקיחת חברי הקהילה בה הוא חי כבני ערובה אם ברחו חלק מאותם בני משפחה.

למרות ההאשמות, ידעו רבים על פועלו והכירו לו תודה. המידע הרב שהיה לו על הקורה באירופה היה חשוב מאוד לתושבי הארץ, שהמידע אותו קיבלו על יקיריהם היה חסר:

maxplautcollecti01plau_0880

מקס בילה את שנותיו הראשונות בישראל במענה ליהודים רבים אשר רצו לדעת על גורל יקיריהם. בין מסמכיו שנשמרו נמצאים עשרות מכתבים בהם הוא מודיע לאלו ששאלו על גורל יקיריהם על הגירוש למחנות. הוא שמר על הרשימות וידע את הפרטים. רבים מיוצאי המבורג ראו בהגיעו תקווה לדעת על גורל יקיריהם, ולשמוע על מה שקרה בגרמניה בזמן המלחמה, בארץ ישראל, היו שמועות רבות, אך לא היה ידוע כמעט כלום, על החיים בתופת אותה עזבו שנים לפני.

פלאוט חי בישראל מספר שנים אך חזר לגרמניה ב1950, יש לו משפחה, והוא נפטר בשנת 1974.

מקורות:
עדויות משפט אייכמן - ארכיון יד ושם.
The Jews of Hamburg
לדמותו של מקס פלאוט - משה אילון. מאמר מילקוט מורשת (חבצלת).
ארכיון לאו בק.

The Story of Max Plaut- Head of the Jewish Community of Hamburg During WW2

Max Plaut

“German by culture, Jewish by religion and origin”.

Max Plaut became the chairman of the Hamburg Jewish community, North Germany’s free Hanseatic city, in 1938. During these years the count of the Jews in Hamburg was approx 17,000, and few thousand more in the cities around.

Max was born in 1901, son of a school teacher. He was seriously injured in WW1, was a banker in his education and member of the freemasonry.

He was an anti-Zionist, the Founder of the anti-Zionist Jewish Youth in Germany. A German nationalist, as he defined: “German by culture, Jewish by religion and origin”.

The essence of Max’s role, in these impossible times, was to ensure the safety and well-being of the Jews (including financial management of the community, raising money outside of Germany to help Jews with emigration) and at the same time to fulfill, transfer and execute the orders of the Nazi government, through the Gestapo.

He wasn’t the only leader of the Hamburg community. With him managed and led the community’s life: Leo Lippmann, Joseph Carlebach and Max Warburg who owned theWarburg bank.

Each did whatever they can do and hoped, that with careful planning and navigation of the ship, they could help take the community through the storm of those days.

Max had an excellent diplomatic talent and an even better sense of humor. With the help of those qualities, he stayed in a positive though not an equal relationship with the Gestapo officers, and mainly with the Hamburg police chief in charge of Jewish affairs, Klaus Gottche. They respected each other. He often used manipulations, without fear, with great courage, with black humor and great audacity.
It didn’t always help him and Plaut was arrested and even beaten a few times by Gottche’s subordinates:

For example, in 1938, many Jews from the community were arrested. Plaut was among them. He was held in a cell for a day and a half with no food and water.

Since he didn’t want to die like that, he called the guard. The guard asked him why does he dare to call him, and noted that 1200 Jews were sent to camps from that same prison. Max rudely asked: “so what happens now?”

-“I will go to check” answered the guard.

Not long after Max was released from his cell and transferred to his “friend” Gottche’s office. Gottche scolds him “where have you been? We’ve been looking for you.”

-“You’re supposed to know, you picked me up from the cell”, said Plaut.

-“I don’t know what to do with you”, said Gottche.

-“you better think about it while I’m waiting at my house” Plaut answered him rudely, and so it was. He was sent to his house and was obligated to report to the police station twice a day.

Max’s connections with the Gestapo created serious unjust allegations towards Plaut after the war, of collaborating with the Nazis – It is now possible to understand that Max didn’t actually “collaborated”, he did follow orders. Made lists, but not agreeing to do that wouldn’t have stopped the Nazi plan, at least by acting, he softened the blow until the last moment and sometimes he even saved Jews, as will be described later.


The Jewish brothel

On his role and his special management ways, in those times, we can learn from these few examples:

Because of the Nuremberg Laws, Jews were forbidden to have sex with Germans. The Gestapo and Plaut had to question what will happen when a prostitute reports a Jewish customer.

The solution was to open a Jewish brothel, with Jewish women, for Jews. It indeed opened, outside the red light district of Hamburg.

After a few months, the brothel was closed since no customers arrived.


Brilliant banker 

Usually, as the head of the community and the one in charge of its assets, Plaut had to deal with the situation with brilliant ways:
The synagogue in Grindel neighborhood was burned following the Kristallnacht. The Nazis wanted to build a college for teachers there, and Jews weren’t allowed to rebuild the synagogue anyway.

Against their will, the Jewish community had to negotiate about selling the place. The negotiations were forced but the talks themselves handled as between equals and it took place between Lipman and the municipality.

Since the Jews were obligated to remove the ruins of the synagogue, Lipman suggested to receive a fifth of the property’s value, and with that money, the eviction will be done. That was the agreement – So the community stayed with nothing from the property. That was Max’s plan.

He sold many assets of the community in ridicules prices, intentionally, knowing he had no other choice, but he also lowered the price even more. He did that because of the knowledge he gathered in banking and law. He stated that in any case, with the ridiculous prices, it could have only been sold to the regime by force, he could prove that these assets were taking from the community by force and he could get them back once the Nazis were gone.


 

The immigration of the Jews – organization

After the Pogrom Night (Kristallnacht) while many Jews were arrested and shipped to camps all over the Reich, Max was able to free and rescue most of Hamburg’s Jews with negotiations, and got them visas and money to emigrate, mostly to south American states.

After the visas to south America started to end Max started, with the help of the Gestapo to fake forging visas to those countries.

The Nazis used the forced escape of the Jews to bring in foreign money in the country: a Jew could only leave if he paid in foreign money, which helped the economy greatly, and imprisoned those who had money but couldn’t get foreign money (the family of the person writing these lines, was a wealthy family from Hamburg, and couldn’t leave the country because the money needed for it was asked from my grandmother in Palestina, she didn’t have it as an emigrant, and that’s how they found their death at the camps).

The Nazis did everything to make the Jews leave. The law didn’t interest them and they mostly ignored border rules when someone without a visa left.

Adolf Eichmann’s travel agency

Adolf Eichmann went even further and established the “Travel Agency” of the Reich to coordinate and hold the cruise line from Germany to Palestina, even during the war when the borders were closed.

After a while and after saving many Jews, the German shipping company accused him of its entanglements overseas due to illegal passengers. He was tried in Germany, but the main Gestapo headquarters in Berlin asked for the charges against him to be dropped. As a result, he was asked by the headquarters in Berlin to stop forging visas and Plaut told them that this is the only way to save Jews from the camps and everything was done with the approval of the Gestapo headquarters in Hamburg.


The war

The beginning of the war was confusing for Plaut and the Jews. A number of months earlier, in a speech he gave, Hitler promised that the Jews will suffer if a war will be “forced” on Germany. Also, his ties inside the SS told him “If there will be a war, the Jews will be the first to lose” and “initially, the older Jews will be taken to forced labor camps”.

Max Plaut in a testimonial from the Eichmann trial:

“June 1939 I came back to Germany from London. I was in the main office of the Gestapo in Hamburg. I was questioned by the Jewish department because I came from abroad. There was a war psychosis and the topic came up immediately and the man said that if there would be a war the Jews would be the first to lose. “you’ll see miracles and wonders” he said.

…and what happened in November 1938 is a dress rehearsal only.” The Gestapo officials and the Nazi party every time they had good news they said their thinking about making detention and concentration camp for all the Jews.”

But when the war started everything stayed as it always was, at least in Hamburg. At the beginning, though, mostly in small villages, activists from the Nazi party took the law into their own hands but were ordered to stop very quickly by the Gestapo.
Jews received the same food stamps, gas masks and stayed in the same bonkers as the rest of the Reich. The promises seemed like idle threats.

Later, as we know, things developed int he worst matter possible, Max describes:

“…(They) specifying the new rules every time, mostly on the rules to hand over the radios delivered on Yom Kippur. Later he said it became unsurprising very quickly that holidays and Saturdays were elected by the Nazis for anti-Jews actions. In a diabolical and vicious way, they looked at the Jewish calendar. We expected that something will happen on the Jewish holidays. We were always afraid before every holiday and could breathe again as they passed with only short whims. I remember that on Sukot evening the Gestapo demanded from me that within two days I’ll create a referendum stamped by all the Jews. And when I mentioned the holiday and if it can be postponed and I was denied. I was always told “sorry, orders from above” and then he came to me personally and said “ya, those in Berlin think about everything, so you don’t have to think too much.”


Deportations:

In 1940, the first event of mass deportation happened an area close to Plaut.

Plaut was in Berlin when 1200 of the Stettin Jews were banished to Lublin, Poland. The ones that could work of course.
In the city remained the old and the ill without anyone to take care of them. All of their “strong” relatives were banished.
Plaut knew that something had to be done. The Berlin rabbi, Ravi Black, asked Plaut to go there.

-“why me?” asked Plaut.

“Stettin is in the Baltic sea, that’s not my area”, said the rabbi and added: “and you’re the only one without family.”

When he arrived in Stettin managed Plaut to convince the Gestapo that the Jewish community will buy back the property that was confiscated from them in the deportation, and so, he could get back meds, beds and more equipment that was needed for relief of the helpless community.


Clues for mass murder:

In September 1940, the German’s second attempt at gas killing was made. 100 of the Jews in the hospital in Langhorne were transferred to “another hospital”.

Max who was responsible for one of the girls in the institution, suddenly received a letter saying she will be transferred tomorrow to the “other” hospital. He arrived there and understood that all the patients are being transferred. With great effort he managed to arrange for some of the patients to be released to their homes, the others were allowed a visit from their families to say goodbye.

At the train station, doctors and nurses from the Red Cross stood there, allegedly financed by the railway company “Columbus” where it was written that the patients will be taken to a modern facility in Poland. It’s unclear what was the purpose of bringing the doctors to the train station, and who they were trying to convince that being transferred was good – the patient’s families or the Germans who witnessed the first deportation of Jewish Germans in Hamburg.

The full understanding of the fate of these Jews, at the beginning of the extermination program of the European Judaism finally seeped into Plaut’s head after this event.

The Gestapo encouraged him to write to the older people that were sent to Lublin to visit the patients that were just sent there. But answers that he received from there indicated that this sort of institute did not exist there, and the people he noted never arrived there.

When a death certificate of one of the patients arrived, that only one day before the deportation was released to his home alive and well, Plaut realized that none of the patients even made it to the Poland boarded. He writes:

“Ever since that moment, we realized that the purpose of the concentration camps is the death of the worst kind. We now understand the most important point in Hitler’s and his party’s plan, the solution to the Jewish problem, which is the extermination of all Jews within the Reich’s territory. We now understand. Our reaction can not be despair; it should be to stand tall.”

Only when hidden messages started to arrive from Minsk camp, Plaut learned about the conditions in the camps, about the fact that even if they don’t kill Jews there, surviving in those conditions for a few more years was unreasonable.


Joseph Carlebach

In 1941 the same happened to the heads of the Jewish community, Joseph Carlebach who was well respected by the Gestapo officers, was sent with his family to a concentration camp.

Carlebach sent a letter of encouragement to heads of communities in concentration camps and said that someday they will be released and the sun will rise again. this spread with the Germans as a premonition that the Nazi state will collapse soon. At the Gestapo headquarters in Berlin, they were furious and instructed the Hamburg headquarters to send Carlebach to the worst of the camps, Auschwitz, that at the time was not used to house Jews outside of Poland and Russia, but Jews of special interest were sent there individually from Germany.

Plaut arrived at the Gestapo headquarters and begged for his release. “why did that idiot have to write that letter?” asked the head of the Gestapo in Hamburg. “I can’t do anything about the orders from Berlin,” he said.

Plaut asked that Carlebach will be brought to the headquarters to beg for his life. Eventually, he was able to convince them to send him on the train that was supposed to departure the next day with the town Jews to Riga camp.

He went on the train with his family, and when he arrived at the camp he was murdered in the forest. Only one member of the Carlebach family survived the camp.

The “Hamburg Today” newspaper reported Carlibach’s death as natural causes. It was a rear occasion that a newspaper was interested in a Jew who died.


Beginning of the deportation in Hamburg

After the war, Max insisted that his office had no control or ability to change the deportation manifest. He would get a list of Jews that need to be prepared for deportation – and so he did. He did everything in his power to help those people towards their journey and rarely he could delay sending them for a short while. We can learn from the lists that those who received a decoration from World War I was sent later on, but nothing else. The community office that Plaut was the head of was obligated to give the Gestapo every information that they asked – marriage, profession, the number of children and so on.

What he could have done, he probably did. Every shipment was escorted before boarding the trains by voluntaries from the community that provided warm food and beddings for those who were sent to the unknown. Something to make the journey a little bit better. Rarely, depending on which camp they were deported to, you could communicate with them by mail after they arrived at the camp, for a short while, and ensure their well-being and give them letters from those left behind.

Differently from other cities, shipments were not accompanied by violence by the Gestapo. Plaut’s good relations (and obedience of the community) had a lot to do with that.

Most of the Jews who were sent from Hamburg in 1942 were sent to Theresienstadt camp.  From Theresienstadt eventually, the Jews were sent to Auschwitz.

Every family was allowed to receive one package per month. Plaut arranged huge shipments from Hamburg to the families. Once he even shipped a piano. He filled it with meds and groceries. The mail that arrived from Theresienstadt provided a false picture. No one dared to write about the real situation in the camp, the Gestapo would open the letters.

Plaut’s office was also known as the center for information on the deported ones, information that their relatives demanded. The letters that arrived from the camps, when they arrived, arrived at Plaut’s office, and he was in charge of delivering the information to the recipients.

Max also had to answer to the “Aryan” relatives of the deported people, that just like the Jews, knew nothing about the fate of those.

In one case, Max correspondent with an “Aryan” resident that his Jewish wife was sent to a camp. That man tried to contact the Gestapo and they always gave him the answer that she will soon be released. He asked Plaut what he thought of that and he responded that he hopes they are right. After that Plaut re-writes to that same person, that he received word that his wife is at Birkenau camp. He asked what type of camp is that and if he could send her packages.

Plaut responded that it’s a work camp, and he will help with the packages, and he hopes again that his wife will be released as the Gestapo promised him.

In the last letter, that same person announced he received his wife’s death certificate. He asked for Plaut’s opinion, and if he should notify the Hamburg authorities of course.

In that time Plaut already knew much more, and he also knew what Gestapo promises about the residents of the camps were worth. But what would help besides comforting or raising hope for that person? Maybe if “Aryans” like him knew more about the fate of their loved ones they would have stood up against the regime? after all, even those who opposed were sent to camps. It was hopeless and it was an impossible task and so hard for Plaut.


After he was deported. A Jew’s property would be sold in a public auction. The public could make an offer, but such an offer was officially prioritized lower than Gestapo and Government Office offers. Plaut had an interesting trick. Plaut didn’t know or imagined what will happen after the war, that Germany will take responsibility and compensate anyone whose property was looted, but that was his plan. He tried to make sure that the property of Jews would be sold at ridicules prices and sometimes even without cost (once a piece of furniture was sold for a song) that was in order to have legal basis to sue and claim the property after the war, and the ridicules prices will be proof that the property was sold under duress and not willingly.

The Gestapo in Hamburg managed to seize property worth 58 million from Lion Reichsmark, the money was transferred to a bank account in Berlin.


 

The end

Eventually, on the first of August 1942, 500 Jews remained in Hamburg, that were not protected due to Intermarriage. Plaut’s mission to fill all the shipments was completed.

A year later, on June 10, 1943, the Gestapo announced on the closer of the Jewish Community Offices. The shipments were over. There were almost no Jews left in Hamburg to take care of. For the benefit of the employees of the institution, they were sent to Theresienstadt, a camp that wasn’t a death camp and that there was a connection with.

Plaut himself wasn’t sent to a camp but was placed under house arrest. He lived there with his mother. In that house, he still had an Aryan housekeeper. He would get groceries beyond what he was allowed to keep from Aryan friends he had. It was a weird time, life went on, but outside everything was collapsing. He helped 22 other Jews that stayed in the city and their houses were ruined from the bombings. During the bombings, they would sit in the same bunker.

On January 24th, 1944 managed Dr. Max Plaut to leave. Paritz Warburg managed to arrange his “release” from Germany in exchange for Germans (the Templars) that were staying in Palestina under the British Regime. Such exchange of citizens saved several Jews with contacts.

He was placed in Bergen-Belsen, where he was transferred to Bavaria and from there to France, where, together with a number of Jews who were fortunate, passed through the Balkans and from there to the Middle East until he reached the boat, along with his mother, to the port of Haifa.

Max could have emigrated during the whole war and before that. His connections and his status allowed it. He decided to stay and help the community, even if it was by working with the Gestapo.

When arrived in Israel, there were few who blamed him with cooperating with the Nazis. But Max knew what will happen if he will resist – It won’t help anyone. The terror regime of the Nazis would use this to arrest, torture and kill more of his family and community, and will find a way to complete the mission he refused to carry.

A lot of the German Jews in Israel knew that he helped, and they thanked him for that. He spent many months in updating and answering to people who asked about the faith of their loved ones.

maxplautcollecti01plau_0964

People in Israel knew very little about what is going on in Europe, and lots of rumors were around. He brought with him his lists, and answer to each person about that last place he knows about his relatives, usually, confirming that the person was deported to a camp, and no news since.

The German Jews community in Haifa even collected money for him to stay there and tell about the fate of the Jews of Hamburg.

Plaut lived in Israel for a few years but returned to Germany in 1950, he has a family and he died in the year 1974.

Sources:
The Eichman trial testimonies
The book: The Jews and Germans of Hamburg: The Destruction of a Civilization
The profile of Max Plaut: Moshe Ilon
Leo Beck Institute Archive

For my family, not everything is fixed, here in my beautiful Hamburg.

UPDATE, 2019:

In summer 2019 I finally got the citizenship back, with an approval to keep my Israeli one. It was not done fairly by article 116 by the federal government, but by a special right that the state of Hamburg has, to give citizenship.
At the end also Hamburg agreed not on base of the historical reasons but by recommendation from the culture minister Senator Dr. Carsten Brosda, regarding for my educational activities in Hamburg, that are contributing the to research, dialog and telling the story, of these once Hamburg citizens.

I can assume that that gave a legal way to do what they’ve new that is right.

For my family, the battle is not over yet.


I would like to share a personal problem, a part of history that me and my family are waiting to be fixed. It’s about our history in Hamburg, and our status, because of cold bureaucracy.

[Explenation of the bureaucratic situation in German added to the end of this post**]

My father’s parents, Helga and Bernard, fled Hamburg and went to Palestine because of the Nazi government in 1936.
My Grandmother Helga was born in 17.1.1915 in Hamburg. Her father Georg was a wealthy man, also her mother. The family lived in Hamburg for several generations. Not Quiddjes at all.

The story is long and interesting. A book was written on Helga’s brother this year (sommer in Brandenburg by Urs Faes), and we are about to publish a book about her sister.

The story can be found in my blog:

The story of the Baruch family in Hamburg
The story of the Baruch family in Hamburg

https://baruchfamily.wordpress.com/english-content, and we have many documents and evidence about their life in Hamburg. I will be happy to expand.

Today 7 Stolpersteine for members of the family are embedded in the asphalt here in Hamburg.

My grandmother married my grandfather at 1936 to get a certificate to go to Palestine, escaping from the Nazis.
Her father Georg, sister Marion and brother Rolf, were murdered in Auschwitz and Minsk.
My grandmother gave birth to six children (One for each million, she used to say). One of them is my father.

Helga Baruch
Helga Baruch

Her husband, Bernhard came as a child from Poland to Hamburg and lived here for more than 10 years.

Both – Helga and Bernard came back to Hamburg:

After the establishment of the diplomatic relations between Israel and Germany, they came back to live in Hamburg. As an active community member, Helga she wrote in Stern Magazine and participated in many projects.

In 1967, Helga tried to get back her German citizenship based on Article 116 II GG.

She found out that she was not entitled to get back her citizenship because of law § 17 Nr. 6 of the Reichs- und Staatsangehörigkeitsgesetz (RuStAG) of 22.07.1913.

Karl-Heinz Karch from the Green party Hamburg wrote me:

This old law states in § 4, that a child that is born in a marriage,
gets the German citizenship, only if its father is a German citizen.
And § 17 states, that a German woman looses her citizenship, if she marries an alien

This discriminatory law claims that a woman who married a non-German cannot get back her citizenship.

The authorities claim that she does not deserve to get back her citizenship according to Article 116 II GG. as they claim that the Nazi regime in Germany was not the reason for revoking her citizenship.

Finally, the authorities agreed to give her citizenship on a special term that she was not able to pass this citizenship to her offspring. (12 of Erstes Gesetz zur Regelung von Fragen der Staatsangehörigkeit (1. StARegG) from 22.02.1955).

My father’s request for a German passport, as given to all sons of German citizens after taken from them by the Nazis, was declined by the German embassy.
This is, as I understand, because of a racist and women discriminating law, that was abolished after the Nazi-Era, declaring that if the mother married a non-German, her children are not eligible for German citizenship.

My grandfather lived in Germany for years and ran away, like my grandmother, from the Nazis.
When the war was over and the Nazis were gone – they both got back their German citizenship.

We applied for German citizenship as allowed by law to families that lost theirs because of the Nazi-Era.
at the German embassy in Tel Aviv the request was approved, and then suddenly after few weeks, they send us a detailed answer about canceling the given approval, documents are attached. (The request was for one of my grandmother’s sons, and they are replying to him).

As I see it, this answer does not go hand in hand with the need to fix the wrongdoings of the past. German citizenship was taken from the descendants of a family with very long roots in this city.
It was taken from us because of an antisemitic Nazi-law.

From what I see in their answer, three points are problematic:

“since your mother got married to a Polish man in 1936, she automatically lost her German citizenship.“
So her citizenship was taken from her, during the Nazi-Era. The fact that a German citizen is losing her citizenship because she is marrying a non-German is a discriminating law that was already canceled, but for some reason, the law allows to discriminate you by the old law, if you were born or married a non-German in the wrong year.

She lost her citizenship because of a Nazi, “Arian blood” law.
She married before going to Palestina, and that was the only way to go to Palestina (As a couple) – Partially, they were married because of the Nazi anti-Jewish laws. They had to. To flee the genocide.
My grandfather lived in Germany for 13 years (before the war). Enough time to get a citizenship. He never got one (this is what they say) and it pretty much makes sense, as a Jew, he would never get one from the Nazis.

But last, is the overall point:

My family lived in Hamburg for hundreds of years. They were respectable people. One escaped, and everything he had including his nationality was taken from him. All the others were killed in the camps.

How, an erasing of a family, cannot entitle their direct descendants to get back what was taken from them – their right to be a citizen in their original Heimat.

I currently live in Hamburg. Working and in love with this city, their city, my city. But there is something missing, and I believe that its need to be corrected. I believe that this is a fight worth taking, to convince the Hamburg Senate to change their decision and give back what was taken from the family.

The Israeli lawyer that is handling German citizenships didn’t want to take this case because he “Needs my good relations with the German authorities”.
So, I am looking for a person who is not afraid, who see’s the justice in this case, and is willing to give it a good fight.

I will be thankful for any help and will be happy to add any more information.

Until then, me and my dog, in Hamburg, waiting.


Thanks for reading.
Sincerely,

Lior Oren.


Updates:

The opposition is trying fight this partially:

Opposition verlangt Neuregelung
Den Nachkommen vom im NS verfolgten Frauen, die im Exil einen Ausländer geheiratet haben, wird die deutsche Staatsbürgerschaft verweigert.

http://www.taz.de/Kein-deutscher-Pass-fuer-verfolgte-Frauen/!5561481/

Thanks Volker Beck, and good luck to us!


* After posting, I learned from Karl-Heinz Karch that the law is actually older than the Nazi era, and it is even more problematic:

“The problem you and your father are very probably dealing with,
concerning getting German citizenship, is not a racist Nazi-law, but
twenty years older, the “Reichs- und Staatsangehörigkeitsgesetz” of
the German Empire, of July 22, 1913, which is in clear contradiction
of the legal equality of women and men.

This old law states in § 4, that a child that is born in a marriage,
gets the German citizenship, only if its father is a German citizen.
And § 17 states, that a German woman looses her citizenship, if she
marries an alien” 


** Some context for those proficient in German by Matthias Grimm: 

http://www.spiegel.de/politik/deutschland/staatsangehoerigkeitsposse-wie-die-bundesrepublik-mit-artikel-117-eine-juedin-abwimmelt-a-549981.html

“Butterfields Antrag auf Einbürgerung wurde abgelehnt. Der Grund: Ihre Großmutter hatte im falschen Jahr geheiratet und im falschen Jahr eine Tochter, Caseys Mutter, bekommen: 1947. Auch das steht im Grundgesetz: Frauen, die bis 1953 einen Nichtdeutschen heirateten und mit ihm Kinder bekamen, können ihre deutsche Staatsangehörigkeit nicht vererben.

Artikel 117, der auch auf von den Nationalsozialisten ausgebürgerte Jüdinnen angewandt wird, schreibt ein antiquiertes Recht fort: Väter durften ihre deutsche Staatsangehörigkeit an ehelich geborene binationale Kinder vererben. Deutsche Mütter durften das nicht. Das geht auf das Reichsstaatsangehörigkeitsgesetz von 1913 zurück, das Frauen als bloße Anhängsel ihrer Männer sah.

Mit anderen Worten: Wäre Caseys Großvater deutscher Jude gewesen, könnten die Kinder und Enkel Deutsche werden. Da ihre Großmutter deutsche Jüdin ist und im falschen Jahr heiratete, wird der Enkelin, die sich als Deutsche fühlt, der deutsche Pass verwehrt.”


Photos copyrights:

HAMBURG / 30.04.2015

Der junge Israeli Lior Oren an seinem Lieblingsplatz im “Park Fiction” oberhalb der Landungsbrücken – 30.04.2015 – Hamburg . Er arbeitet in Hamburg und kam mit seinem Hund “Schwitzi” aus Tel Aviv nach Hamburg . Teile seiner Familie wurden in Hamburg deportiert .

[CREDIT: WWW.LARSBERG.EU  – Lars Berg, Von der Tinnenstrasse 13, 48145 Muenster, Germany, mobile +49 179 1379630, Bank: Dresdner Bank  Konto: 06 009 372 00, BLZ 400 800 40, IBAN: DE09 4008 0040 0600 9372 00 BIC: DRES DE FF 400, Finanzamt Muenster-Innenstadt, Steuernummer 337/5017/1774, USt-IdNr. DE247738150 – Verwendung nur gegen Namensnennung, Beleg und Honorar entsprechend aktueller MFMPreisliste zzgl. 7Prozent MwSt – Bei der Verwendung ausserhalb journalistischer Berichterstattung (z.B. Werbung etc.) bitte vorher mit dem Autor Kontakt aufnehmen. Es wird grundsaetzlich keine Einholung von Persoenlichkeits-, Kunst- oder Markenrechten zugesichert, es sei denn, dies ist hier in der Bildbeschriftung ausdruecklich vermerkt. Die Einholung dieser Rechte obliegt dem Nutzer. Es gelten die unter WWW.LARSBERG.EU aufgeführten AGB`s. – NO MODEL RELEASE – ]

Dresden: World War 2 Tour and Jewish History

I was about to go to Dresden for a small vacation, and did as I always do before I go to any European city – Research for my “hobby” – world war two history of the city.
It’s a hobby I carry for a long time, no cure known to science.
I was very much surprised to find out that Dresden has a black hole in its memory, and it’s like the whole story of WW2 is only the bombing of the city and nothing before.
I tried to look for WW2 tours and Holocaust tour – Nothing.
I promised myself, that I will write a small guide with as much information as possible for whom will look for the same information that I couldn’t find on the Internet before visiting.

 

1. Kurt Vonnegut (Slaughterhouse 5) tour.
If you don’t know the book, it is a short and easy read. It’s based on true events that occurred while the author of this book served as an American soldier in WW2, imprisoned and jailed in Dresden during the allied bombing of Dresden.
The guide, Danilo, is a very smart and informative person with lots of knowledge about Dresden during the war. Try to take from him as many details that you can on this subject, the tour is following the book, but Danilo holds much more information.
http://www.nightwalk-dresden.de/kurt-vonnegut-tour.html
11229386_10154229580089988_1668305659283630527_o

 

2. The Jews of Dresden during the war – Free map and audio tour.
On the place where once stood the old synagogue now standing two landmarks – one is an active synagogue and one is the communities management house (On the right side), there, you can get a free map called: “Audioscript: on the persecution and annihilation of the Jews in Dresden 1933 – 1945”.
With this map, you can go to their website (www.audioscrip.net) and stream a guided tour (If you don’t have sufficient cellular internet, you can also download the mp3 files before from any wifi (home, hotel) network.

 

3. The deportation point of the Jews of Dresden.
On the Neu Bahnhof, there is a sign saying that from there went trough the deportation trains of the Jews of Dresden. This information is false.
The real point is 200 meters from there, behind a wall, in what looks to be a private parking area, half on the street.
This area behind the station is not nice, so come there during the daytime.

Deportation Place Of Jews Of Dresden
Deportation Place Of Jews Of Dresden

Deportation Place Of Jews Of Dresden
Deportation Place Of Jews Of Dresden

You can see the old rail where the wagons stopped. The wooden end of the rail is still the original one.
The building on the side is a mystery to me. I think that its a synagogue because of the Star of David and thecrown like metals above it.  I couldn’t find any information about it (I added this entry to Google maps), but it looks like they were deported in front of the synagogue?
Information  given by Lydia Wellmann (thanks!)

Hey Lior, the building on the side that was a mystery to you is the old main entrance of station Leipziger Bahnhof in Dresden (station from 1857) (https://de.wikipedia.org/wiki/Datei:DresdenLeipzigerBahnhofehemaligerHaupteingang(2009).jpg). The maagen david was made by someone out of some piece of string or something…maybe to remember the deportations? I don’t know. It’s nice though that you made it a synagogue ? there should be more of them over here in saxony.

The building is now abandoned, and homeless and drunk people live there.
I hope to get more information about WW2 in Dresden and really hope that this city will stop hiding and denying these times in its history, invest in rebuilding the more modern history part than just the ancient ones.
I will be happy to get any more information on this subject if you have – please write me!

הסרט הכחול והאייפון, בבית הספר היהודי לבנות בהמבורג.

Israelitischen Töchterschule:
 בית הספר הישן לבנות יהודיות בהמבורג: אחרי שעלו הנאצים לשלטון ותוך כדי הגזירות על היהודים הפך בית הספר למוסד החינוך היחיד ליהודי העיר. לאחר מכן נסגר בית הספר וכל היהודים הועברו לבית הספר תלמוד תורה האורטודוקסי במקורו.
בית הספר לבנות היה חילוני, ציוני, למדו בו על ארץ ישראל, לימדו בו מדעים, היו בו גם תלמידים לא יהודים, היה זה ידוע שהחינוך בו היה טוב.
כיום עומד שם מרכז הנצחה. נשמרה כיתה אחת, כל הציוד שם מקורי מהתקופה ההיא, ובמסדרון המוביל לכיתה יש תצוגה היסטורית מכובדת.
אל המקום מביאים תלמידים צעירים כדי שילמדו על ההיסטוריה של הילדים היהודים בעיר. לפתע, בין כל תמונות השחור לבן, יש תמונה ממוסגרת אחת בה מוצג אייפון, וסרט כחול לשיער.
סרט כחול ואייפון.
סרט השיער הכחול היה רכוש להתגאות בו. לרוב, רק לנערות ממשפחות
עמידות היה כסף לרכוש סרט כזה באותם ימים. הסרט, כחול, בוהק בין כל התמונות הכרומוטוניות. גם האייפון.
שאלתי מה מטרת אותו המיצג. המטרה היא שישאלו, כמו שעשית עכשיו, ענתה גברת הירש, האחראית על התצוגה. היא מספרת שבכל פעם שקבוצה מגיעה, הם נעמדים מול התמונה המוזרה, ושואלים מה זה אומר. במהרה מתאספים כולם ומאזינים. עד היום יש אמונה רווחת שהיהודים היו עשירים. שלכל היהודים היה כסף רב. אבל האמת היא שהיהודים היו ככולם, חלקם היו עשירים, חלקם עניים, חלקם ממעמד הביניים, והסרט הזה היה סוג של סמל סטטוס, שכל נערה רצתה שיהיה לה. בבית הספר היו נערות עם סרט שכזה וכאלו בלי. היו נערות יהודיות רבות עניות, שלא יכלו להשיג סרט כזה. כמעט כמו הסמארטפונים היום. הרעיון מצויין – הוא גורם לשאול, מספיק שנער אחד שואל, השאר מתאספים, והנה מתנפצת לה האשליה שהיהודים היו עשירים. הם לא. הם היו כמו כולם.
משם ממשיכים הנערים אל הכיתה שהשתמרה, שם הם כבר מדמיינים את הנערות היהודיות כמוהם. חלקן עשירות, חלקן עניות, חלקן באמצע, למדו מדעים. ואז יותר קל להם לשים את עצמם בנעליהן. זו דרך מצויינת להשאיר רושם חשוב בזכרונם, שידרוס כל קלישאה אנטישמית. אותו סרט היה בדיוק כמו הסטטוס של מי שיש לו את האייפון הכי חדש היום. הן היו בדיוק כמוכם. שום דבר מיוחד.

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה
כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה
כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

משלחת הכשרה מיוחדת 5 SH5

בנובמבר 1939 התארגנה קבוצה חדשה של  כ17 צעירים יהודים להגירה בלתי חוקית לארץ ישראל,

הצעירים חיו במחנה ההכשרה אהרנסדורף שליד ברלין, מחנה המכשיר צעירים יהודים לחיים בארץ ישראל הצעירה, הזקוקה נואשות לידים עובדות בכל המקצועות: חקלאות, נגרות, חשמל…

היתה זו הפעם הראשונה בתולדות העליה, שצעירים מתחת לגיל 17 הורשו לעלות לארץ ישראל בצורה בלתי חוקית. הכשרתם במחנות ההכשרה היתה חיונית מאוד ליישוב בארץ ישראל.

משלחות ההכשרה שיצאו לארץ ישראל קיבלו את האותיות SH – Special Hachshara – הכשרה מיוחדת.

המשלחת של נובמבר 1939 קיבלה את הקוד SH5.

הם יצאו מברלין ב21 לנובמבר, הגיעו לוינה. שם נמסרה הקבוצה מהנהגת ה”הכשרה” לארגון “החלוץ” ו”המוסד לעליה ב'” (ההגנה).  משם, הם הגיעו בהובלת הארגון החדש לברדיסלבה בחודש דצמבר.

כ1002 איש הגיעו לברדיסלבה. למרות המאמצים הרבים, לא הצליח המע”ב לארגן ספינה המסוגלת לחצות את הים השחור, והספינות שהובילו את הפליטים בנהר הדנובה לא הורשו לעבור את גבול רומניה. הם נאלצו להשאר על שלושה ספינות בנמל החורף של הדנובה שליד קלדובו ביגוסלביה, עד לחודש ספטמבר 1940, אז החליטה הממשלה היגוסלבית לגרשם לסבק, עיירה קטנה ומבודדת.

כל נסיונות המע”ב לארגן ספינה שתיקח אותם דרך הים השחור נכשלו.

מאמצים רבים נעשו בזמן הזה גם מול ממשלת בריטניה כדי לארגן לאנשי הקבוצה אישורים חוקיים לעלות לארץ ישראל. רק כ200 מהם קיבלו את האישורים, בינהם שלושה מקבוצת ה17 שיצאו ממחנה ההכשרה מאהרנסדורף:  נטי לינצ’נכן, אורסל מרקוס, אידית וויל ואירמגרד אוכשסטר, כולם מתחת לגיל 17.

הם הורשו לעזוב את סבק ולעלות לארץ ישראל,הצליחו להתחמק מהצבא הגרמני שבדרך ולעלות לפלסטינה דרך יוון וטורקיה.

שארית הקבוצה, כ800 איש, נאלצו להשאר ביגוסלביה, עד שנכבשה על ידי גרמניה, וכך, נתפסו רובם בידי הנאצים.

בקיץ 1941 תחת הנהגתו של טיטו, פרץ מרד ביגוסלביה, המרד דוכא וכל הפליטים נכלאו במחנה ליד סבק.  ב12 לאוקטובר 1941 פתחו הגרמנים במבצע לדיכוי המרד בסרביה. כל הגברים מעל גיל 16 נורו למוות. כל השאר נלקחו למחנה סלביצייה ליד בלגרד בינואר 1942.

בין מרס למאי באותה השנה הם הומתו במשאיות הגז של הנאצים. במשך שנים לא היה ידוע גורלם, עד שככל הנראה התגלה בשנות התשעים. (המקור לא מפרט על הגילוי אלא רק על תוצאותיו לאחר חקירה ממושכת, ל.א.).

מתוך משלחת הכשרה מיוחדת מספר חמש, שרדו רק 3 נערים.

 

ילדי בלנקנזה

באחד מימי ראשון של קיץ 2014, יצאתי לטיול אופנים עם חברים, לעיירה בהמבורג בשם בלנקנזה.
שם, בתוך היער, עמד בית ששימש כמחנה הכשרה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה, ללמוד עברית ועבודת הארץ ולהגר לארץ ישראל, להימלט, מפני העתיד לבוא.
בבית זה שהתה סבתי, הכירה את סבי, ביחד עלו לארץ, וכך ניצלו. קצת מחוץ ליער עומד עוד בית, בית זה היה שייך להכשרת ‘קיבוץ “חירות חירות”, אשר עסקו באותם הדברים.

להפתעתי, מחוץ לבית עמד פסל זכרון ליהודים שנשארו ונשלחו למחנות מבית זה. מולו, התנהל טקס. בחשש ניגשתי ושאלתי לפשר הכינוס, ומסתבר שאת טקס זה מקיימים תושבי השכונה כל שנה, לזכרם של היהודים שנרצחו.

קבוצת אנשי בלנקניזי
קבוצת אנשי בלנקניזי מול המוניומנט לזכרון יהודי הבית שנספו בשואה

השמות כתובים על מוטות עץ
שמות הנספים מבית זה חרוטים על מוטות העץ של המוניומנט.

כאשר סיפרתי להם את הקשר המשפחתי שלי למקום, הפך המפגש למעניין עוד יותר, ובהמשך חילופי המידע, הם סיפרו לי על בית עם סיפור מיוחד, לא רחוק, שכדאי שאבקר בו.

הבית הלבן ברחוב קוסטרברג 62 בעיירה בלנקנזה שבהמבורג הוא מבנה מרשים. מהרחוב פונים לשביל קטן, בו יורדים ומגיעים לבית מצד שמאל. אם מעיזים ויורדים אל החצר מצד הבית, רואים את יופיו האמיתי.
עם מרפסת מעוגלת בקומת הקרקע, מלפניה מדשאה גדולה משופעת, ובסופה, נגלה נהר האלבה הענק, זורם לו למטה בעמק.

20140720_133732 20140720_133710 20140720_134013 20140720_133806

לאחר ששוחרר מחנה המוות ברגן-בלזן בצפון גרמניה, נותרו ילדים יהודים רבים ללא משפחה, חולים, חלשים, חלקם אף לא ידעו מאין באו, שלא נדבר על, לאן ללכת. למרות שהבריטים עשו הכל כדי להעניק לשורדי המחנה תנאים נאותים, המקום היה גרוע מאוד עבורם, קרחת יער קפואה עם מבנים לא מספיק מוגנים, וילדים חולים רבים לא יכלו להשתקם במקום כזה. מכיוון שעיקר הדאגה היתה לילדים, ביקש ועד הניצולים שהסרטיפיקטים הראשונים שינפיקו הבריטים יהיו להם.

הבית היה שייך למשפחת ורבורג, משפחה יהודית ענפה ומפורסמת. הנאצים ש”הלאימו” את רכוש היהודים, השתמשו בו כבית חולים במהלך המלחמה. לאחר המלחמה תרמה המשפחה את הבית לארגון הג’ויינט. כאשר עלה הרעיון להשתמש במקום כמוסד שיקומי לאותם ילדים ניצולי ברגן בלזן, התנגד לכך השלטו המקומי וביקש שהמקום ישאר בית חולים. משפחת ורברג, כמובן, החליטה לשקם שם את הילדים.

שבורים, חולים, טראומטיים, הגיעו לשם הילדים לתקופה של שמונה חודשים, למקום שבשבילם היה גן עדן. לאט לאט, ניסו הם להחזיר את המעט שנותר מילדותם.
שלושה מחזורים של ילדים ניצולים עברו בבית זה. הראשון, 105 ילדים, השני 60 והשלישי של ילדים קטנים מאוד (5-6) כ-150 ילדים. במקום זה למדו הילדים עברית, חקלאות ומלאכות להם יזדקקו כאשר יעלו לארץ ישראל, לשם הגיעו לבסוף.

במהלך שהותם, הגיעו בקשות רבות ממשפחות יהודיות מקנדה, לאמץ את הילדים. החלטת הצוות הייתה שלא לאפשר זאת, ולקחת אותם רק לארץ ישראל. אחד ההסברים לסיבה זו היה שרבים מהילדים חסרי היסטוריה, לא יודעים היכן קרוביהם, מה עלה בגורלם ואינם יודעים עם עוד נותרה להם משפחה. החשש היה שאימוצם בקנדה ימחק לגמרי את זהותם וההסטוריה שלהם.
למשל, ילדה שהגיעה למחנה ברגן בלזן בגיל שנתיים, ואף אחד לא ידע עם מי הגיעה ומי היו הוריה. היא טענה כי אין לה זהות. אין לה שום דרך לדעת מי היא, מי היתה, מי היו משפחתה. לצערנו גם בישראל היא מעולם לא מצאה את התשובה לשאלות אלו, אך לרוב האחרים – היה ברור שהסיכוי היחידי שימצאו את עברם, הוא בארץ ישראל, שם התקבצו רוב הניצולים מאירופה.

ראומה ויצמן, לימים אשת נשיא המדינה עזר ויצמן, היתה גיסתו של משה דיין. לאחר שלמדה באקדמיה היא רצתה לנסוע לסין, אך גיסה גער בה, על כך שניצולים יהודים רבים באירופה זקוקים לעזרה, והיא החליטה להגיע לבית הילדים בבלנקנזה, בת 21 היתה. במהלך שהותה שם, נרקמה מערכת יחסים מיוחדת ביותר בינה לבין הילדים.
ביום הולדתה ה80, הסכימה ראומה ויצמן לחגוג רק עם 38 מאותם ילדי בלנקנזה.

“בבלנקנזה ניסו לחבר אותנו למושגים של ילד וילדות”, מסבירה עליזה בר מתל-אביב, אחת “הילדות”. “דברים אלמנטריים שילדים חווים, כמו בית, חדר, מיטה, ניגון, ציור, ספר ושמיים פתוחים, לא היו קיימים בילדותנו. בבלנקנזה הילדים הבינו שהם צריכים לסגור ולשכוח ולקבור עמוק בתוך השכחה את כל החלק הקודם של חייהם. זו הייתה תקופת החושך ולא היה כדאי להדליק אור, אפילו לא קרן אור של פנס. איך סוגרים את המערה הדמונית? מתחברים אל היום, אל האור, אל הזוטות הקטנות שמהוות ילדות נורמלית, ושאותן נתנו שתי הנשים, ראומה ובטי (מתנדבת יהודית-אמריקאית שהייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום). בבלקנזה נתנו את הזכות להשתייך מחדש אל הספר הראשון, אל התמונה הראשונה, את ההסבר הראשון והחום שאפשר לחזור ולהשתייך שוב אל משפחת העמים”. בבלקנזה, מספרת בר, קיבלה צעצוע קטן בצורת כלב וחבל קפיצה. כלב זה וחבל הקפיצה היו כל רכושה. “כמה קפיצות קפצנו כל הקבוצה בזכות חבל קפיצה אחד”, כותבת בר בספר שהוציאו “הילדים” על אותה תקופה “דובדבנים על (נהר) האלבה”, “ומשם גם נעשתה לנו הקפיצה לארץ ישראל”.

מתוך: סוד הקסם של ראומה – אורית פראג 

לפני מספר שנים חזרו כ40 מהילדים לבית, בהזמנת אותה קבוצת אנשי השכונה בבלנקנזה. כולם כבר זקנים, אך כאשר ביקרו במקום לראשונה מאז ילדותם, היו אלו רגעים מרגשים של זכרון ילדות שרק התהוותה מחדש אחרי הזוועות: “על המעקה הזה החלקנו” ו “זה הדשא עליו התגלגלנו”, סיפרו בדמעות.
סיפור הילדים מבלנקזה הוא מאותה תקופה שעוד לא מספיק סופר עליה, השנים הראשונות של לאחר המלחמה ההיא, לאותם ניצולים, לפני שהגיעו לארץ. עם השנים נכתבו מספר יצירות על אותו הביתה. “דובדבנים על האלבה” הוא ספר ישראלי האוסף עדויות ותמונות על הנושא, ומביא את סיפור הילדים. “ילדי בלנקנזה” היא מיני סדרה גרמנית משנת 2006 על הנושא.

הבית המיוחד הזה, הוא ילדותם הראשונה של הרבה ילדים, ללא קשר לגיל בו הגיעו אליו לראשונה.

ילדים במדרכות הבית ילדי בלנקנזיבית הילדים בבלנקניזי

לתמונות נוספות ניתן לבקר באתר קיבוץ לוחמי הגטאות ולחפש “בלנקנזה”.