Bay (bei) mir bistu sheyn – I hate this!

Memorial Disappeared Jewish Community Altona

This is the Memorial of the Disappeared Jewish Community of the Altona district – a holocaust memorial in Hamburg.  

It stands as a stain that hides parts of Altona’s beautiful city hall, as a stain on this city.

When created in 1989, the Hamburg senate sent a picture to my grandmother in Tel-Aviv since her family is partially a part of the Altona Jewish community. 

She answered: “I hate this!”.
Naja, art wasn’t our strong part of the family.

I visited the place today and saw a new graffiti. This stone is a magnet for graffiti – so much presence and empty like a blackboard.

I didn’t understand what’s written, and sure, kids who don’t understand the symbolic meaning of this stone sprayed nonsense. 


But surprise. The text sprayed “Bay mir bistu sheyn” is a song in Yiddish.  

The song was written in 1932 by a Jewish immigrant to the USA. The twist is that this song was a smash hit in Nazi Germany, under the Germanized title “bei mir bist du schön”. But there is more:

During WW2, an unusual exception to this ban occurred: Noticing that radio audiences wished to hear American jazz, the Nazis decided to exploit such music for their propaganda efforts. Accordingly, Charlie and his Orchestra — a Nazi-sponsored German propaganda swing ensemble derisively nicknamed “Goebbels’ band” — recorded a state-approved anti-Semitic and anti-Bolshevik version of “Bei Mir Bist Du Schön.” Nazi broadcasters played this version in occupied countries. This Nazi propaganda version of the song was entitled “Anthem of the International Brotherhood of Bolsheviks” and has been credited by scholar Élise Petit with increasing anti-Semitic sentiment amid the Holocaust. (From Wikipedia).

Here is where graffiti precisely in the right place, left a clue for a fantastic history lesson. 


A day trip out of Hamburg: Alfred Nobel’s abandoned dynamite factory

Drive alongside the river Elbe, see the Nuclear power station and it’s huge emergency cooling pipes, walk through a forest of hundreds of destroyed bunkers and see the beautiful water tower, the only remained building of Alfred Nobel’s German dynamite factory, that served as a forced labor camp in World War 2 and was destroyed mostly then.


The Krümmel dynamite factory was the first explosives’ factory outside of Sweden that was built by Alfred Nobel the inventor of the dynamite in 1865. At its pick in 1915, it was the biggest explosive factory in Europe. 

But its “glory days” came during WW2, when the factory consisted of 750 building, and had a direct train line from Hamburg to the factory’s gate. Almost 12,000 forced workers worked there, living in camps around the factory.

On April 7, 1945, a heavy air raid destroyed the factory. 

The infrastructure of the factory’s residential barracks, used to host forced workers and regular employees, made the place fit to host war refugees immediately in 1945. Later, two churches were built on the site, basic one in 1946 to serve the refugees, and in 1954, the main church was built.

Until 1952 the area was cleared and sold to several institutions. The current owner of the remaining area (the bunker forest) is the Swedish energy group Vattenfall, which also operates the neighboring nuclear power plant.

The only building left from the main part of the factory is the water tower (There are another two, one administrative building, inside the nuclear plant and the other is just a storage house).

Walking through the historical place

The best way to get to the place (which is now called “bunker forest” – “Bunkerwald”) from Hamburg is with a car. 

One thing to note from the left, before crossing the nuclear plant from the right with the car are the huge water pipes going up the hill. They are used as emergency water to flood the reactor if an accident happens and the normal cooling system fails. 

We had to try several entrances around the forest to find the actual way, and it is clear that there is a wish that people won’t go there – after all, it is the ground of an active nuclear factory.

To get there you cross a school, and two kindergartens. They all look very not normal for the area, and we were wondering for what was it used in the past.

After that, one needs to go through the forest of blown bunkers, on a way fenced from both sides.

At the end of this fenced road there is a metal gate. On the other side, the power plant stabilization field. But the gate is not locked, and a sign declares that the entrance is at your own risk, what means, that you are allowed to enter. 

Once crossing the electricity plant to the left, going down the hill back into the woods will reveal the beautiful abandoned tower.

A “one man bunker” is standing outside the water tower, where one used to hide while dealing with experimental explosive, and you can find several explanations signs around, all in German.

The trip from Hamburg last less than an hour, then a 15 minutes walk to the tower.

Once out, on the hill where the power plant, you could go and have a beautiful view on the river Elbe, and the nuclear plant on the right. 

How to get there

We parked the car near the Waldschule, from there it’s a 15 minutes walk.

Baltic tour – Ninth Forth

In Juli 2018 we took an 11 days trip to see the Baltic states: Estonia, Latvia, and Lithuania.

The capitals were our main targets, we always look for three things: city culture, mainly alternative, rock and metal, architecture and WW2 history. Mainly the Jewish history.

As for east Europe – the whole area was a playground for Nazi extermination. The most horrible crimes against the Jews were there. Anti Semitism is so old and rooted in the culture, what caused a local help to the Nazis. In fact, the most horrible pogroms were not made by any German. The east countries did produce the most horrible acts against the Jews.

The main extermination ground, torture, concentration and crime scene were here – in East Europe.

On the way to (Beautiful!) Vilnius, near a city called Kaunas, there is a hill. It is observing for miles into the horizon, and it is a perfect location for an army post.

It was constructed in the 19th century by the occupying Soviet Union. It was used as a prison.

The place dug in the hill and creates the perfect, long corridor with sells, to keep prisoners. It is always wet (underground) and can be protected perfectly.

During the Nazi occupation of Lithuania started in 1941, it was used as a place of extermination of Jews and other prisoners.

In this place, on the 18.8.1941 the Nazis carried on the murdered the educated scholars of Kaunas Jewry

In May 1942 began Sonderaktion 1005 operation, to hide all evidence of mass extermination by the Nazis.

Prisoners all across East Europe were forced to dig out mass graves and burn the bodies inside them.

The same happened here The same happened in the Ninth the Ninth Forth.

One of these groups managed to escape. More about this estate can be discovered here

The visit to this site was paralyzing. One can imagine a concentration camp as a huge company, but this small piece of land, used to kill so many, this small piece of land, used to contain so much evil is something that changed the way I saw the way the Holocaust was executed.


Ninth Forth inside the cell

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth: road of death.

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth mass killing pit.

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

Ninth Forth

The Vilnius Lazdynai school walls, built with Jewish gravestones

The Lazdynai Middle School in Vilnius, built by the Soviets in the 1970’s.

The school’s outer walls are built with gravestones from the Jewish cemetery, as building materials.

The Soviets gave the order to destroy the cemetery and use the stones for the construction.

Every day the pupils of the school, can play with the dead:

Jewish Gravestones in the school’s yard of a Vilnius school.

Jewish Gravestones in the school’s yard of a Vilnius school.

“By committing a crime against humanity, tombstones from the old Jewish cemetery laid in this supporting wall were used as building materials. This is an example of the barbaric policy pursued by the Soviet authorities”

Jewish Gravestones in the school’s yard of a Vilnius school.

Jewish Gravestones in the school’s yard of a Vilnius school.

Jewish Gravestones in the school’s yard of a Vilnius school.

Jewish Gravestones in the school’s yard of a Vilnius school.

Using Jewish gravestones was a common practice.
lately, in Lviv, an effort is being made to uncover the gravestones used as building materials for the streets, see more in this post:

Saint Petersburg and the Siege of Leningrad

When Nazi Germany invaded the Soviet Union in the summer of

When Nazi Germany invaded the Soviet Union in the summer of 1941, a German army surrounded the city of Leningrad (today’s Saint Petersburg) in an extended siege.

The siege lasted nearly 900 days and resulted in the deaths of more than 1 million civilians.

During the siege, the city established supply lines from the Soviet interior and evacuated many citizens, often using a hazardous “ice and water road” across Lake Ladoga. In January 1943, the Red Army finally managed to break that siege.

I arrived in Saint Petersburg for a vacation and took one day to see the battle areas, and the most important “road of life” – a path that kept the city alive during these almost three horrible years.

My tour guide was Alexander from Histours. Alexander drove me in his car, and for almost 9 hours, we visited the main locations that formed the story of the siege and its breaking.

Armed with maps, photos and deep knowledge of the area and the people, Alexander took me through the road of life, to the battle that broke the siege through Neva River that starts at Lake Ladoga and ends in the Gulf of Finland, in Saint Petersburg.

The road of life:

The road of life was used to evacuate people from the city and bring supplies in. In the map, the gray color is the control area of the Nazis.

Road of Life. November-December 1941
Germash19 – the crossing marks with red.

This memorial is for kids. A young girl gives her sister a phone book, so she will be able to write a diary (normal notebooks were hard to get).

On these stones are the pages where she writes the death dates of her family. Each page indicates the dead (mother, dad, grandmother…) the time and date of death.

Pages from a little girls diary, describing the death of her family.

With these stones, we follow a young girl’s life during the siege, while all her family is fading away, one by one.

Following the road of life, we climb a hill that was used as a hospital. Here, mass graves of the wounded that died later, the women of war and all other forgotten brave ones, who did not die on the battlefield.

Original road of life

For the women of war

The main part of the road of life was the crossing of Lake Ladoga, which is frozen most of the year.

The crossing was done with trucks, with ice in any condition – many did not finish the journey.

Here is the memorial in the exact point where the trucks went down to the ice and started crossing the lake.

The memorial symbolizes the breaking of the siege.

After crossing the lake, a train was used to transfer the supply into the city.

Without the Chinese people.

Later, a bridge was built. The Germans kept bombing it, and the Russians fixed it. The Germans did not try to fight hard against the road of life since they were sure it was a waste of resources for the Red Army and the city wouldn’t survive with this small means of transportation.

Finally, the Red Army was able to break the siege in crossing the frozen Neva River; the battle began with an orchestra playing the “International.”

Diorama of the battle of Leningrad

This point held the hardest battles.

And then the shock came.

This land saw the hardest battle. It was here where they broke the siege. Every piece of land saw so much blood and gunpowder.

It is still full of remains, and it is being dug. Everywhere you go, you see war items, such as gas masks, shoes, etc. At one point, we saw human bones that were discovered.

German shoe (with nails) and Russian (glue)

Human remains

Human remains

Nazi shoe.

Not far away from there, Russian soldiers buried the remains that were found.


It is amazing to see, that until today, we still haven’t covered out everything from that war.

The tour was given by Alexander, a private tour guide. I highly recommend him. It was a fascinating day, with stories that are not told enough in the west.

For the bravery of the people of Saint Petersburg, and the brave people that defended them.

נוינדורף – עתיד מורשת מחנה ההכשרה האחרון של התנועה הציונית בגרמניה

למחנה ההכשרה נוינדורף התוודעתי במסגרת המחקר המשפחתי שערכתי. היה זה מחנה ההכשרה האחרון בו שהה רולף, אח סבתי, בשנות השלושים, לפני שנשלח לאושוויץ. מעט מאוד ידוע על תפקיד מחנות ההכשרה של התנועה הציונית לפני, במהלך ואחרי השואה, וכעת, יש לנו הזדמנות לשנות זאת. את הטקסט הבא של חברים יקרים השותפים לנסיון להציל את המקום תרגמתי לעברית, בתקווה שאולי בארץ, מישהו יבין את חשיבות המקום למורשת הציונית, וכדי שיותר ישראלים ידעו על מחנות ההכשרה:

אחוזת נוינדורף, ממוקמת ליד פורסטנוולד ((Fürstenwalde (Spree) כ60 ק”מ מזרחית למרכז ברלין.

רקע היסטורי

מחנות ההכשרה הציוניים ברחבי אירופה פעלו עוד מהמאה ה-19 וצברו תאוצה ככל שהתגברה האנטישמיות ובמקביל התנועה הציונית. מטרת מחנות ההכשרה בגרמניה הייתה להכשיר נוער יהודי ברמה המקצועית, החברתית, המעשית והתרבותית, בתחומי החקלאות, הבניה, החשמל, מדבר וביצות, לימודי היסטוריה יהודית וכלכלת הקיבוץ כמובן לימודי השפה העברית. בשנות ה-30 של המאה העשרים פעלו 32 מחנות הכשרה, 13 מהם באזור ברלין.

ברוב מחנות ההכשרה עברו צעירים שהגיעו מכל רחבי אירופה, קורס כבן שנתיים. הם חגגו חגים יהודיים ועשו קידוש בשבת.

ארגון הגג שאיגד את הגופים שניהלו את המחנות היה ארגון “החלוץ”.

אין כמעט בנמצא מחקר היסטורי בנושא מחנות ההכשרה, אך ברור שלא כולם שימשו רק לשם הכשרת יהודים ל”עליה”. חלקם שימשו גם למשל כמרכזים לעזרה ליהודים צעירים מובטלים לרכוש מיומנויות שימושיות בתקופות כלכליות קשות. המחנות נוהלו לא רק על ידי ארגונים דתיים או ציוניים, אלא גם על ידי תנועת הצופים היהודית או קרנות פילנתרופיות כגון בית הספר היהודי למקצועות הגינון היהודי באהלם (Ahlem) ליד האנובר, שנוסד על ידי מוריץ סיימון (Moritz Simon) בשנת 1893. לאחר 1933 הועברה האחריות על מרכזים אלו ל “התאחדות הלאומית היהודית” (הפדרציה של כל הארגונים היהודים ברייך אשר הוקמה על ידי הממשלה הנאצית). מכאן ואילך, ברוח תנועת ההכשרה הציונית, עסקו כל המרכזים הללו בחינוך והכשרת הנערים במקצועות אשר להם ידרשו לאחר ההגירה. רבים מהם אכן הצליחו להגיע לפלסטינה, אנגליה, שוודיה, או דרום אמריקה. בשנת 1936 פעלו 139 מרכזי הכשרה בגרמניה עם יותר מ 5000 אנשים שעובדים ולומדים שם. עד 1938 ירד המספר ל32 מרכזים עם כ1300 נערים. בשנת 1941 נאסרו אימון והכשרת היהודים על ידי השלטונות הנאציים, וכל המרכזים נאלצו להסגר.

אחוזת נוינדורף:

אחוזת נוינדורף שוכנת במזרח גרמניה, באזור כפרי בחצי הדרך בין ברלין לגבול פולין. מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, הפכה האחוזה מרכז חשוב של התארגנות עצמאית יהודית שמטרתה תמיכה הדדית והישרדות, בתקופה של מצוקה כלכלית, ולאחר מכן בצל רדיפת השלטונות הגרמניים.

האחוזה מהווה דוגמה טיפוסית של היסטוריית תנועות הנוער הציוניות בגרמניה.

In Neuendorf, 2015

בשנות ה30 המוקדמות, לאחר מותו של הבעלים היהודי של האחוזה, הפילנטרוף הרמן מולר (Hermann Müller) הועבר עזבונו לארגון פועלים יהודי-ברלינאי: גברים צעירים ומובטלים יכלו לגור, לעבוד וללמוד במקום. בשנת 1937 נוינדורף הפך למרכז הכשרה רשמי.

גם לאחר שנת 1941 פעל המקום כמרכז הכשרה, אבל אז, הפך המקום למחנה עבודה בכפייה. נוינדורף נותר בניהולו של מרטין גרזון (Martin Gerson), והפך למחנה ההכשרה המרכזי אליו נשלחו נערים ממחנות ההכשרה האחרים שנסגרו בזה אחר זה. בשנים אלו כבר גרו משפחות שלמות בנוינדורף, כאשר בילדיהם טיפלה בין היתר, המחנכת המפורסמת וחלוצת החינוך המונטסורי קלרה גרינוולד (Clara Greenwald).

In Neuendorf, 2015

בשנת 1943, “לכבוד” יום הולדתו של אדולף היטלר גורשו אחרוני התושבים/אסירים לאושוויץ.

למרות התפקיד החשוב של תנועות הנוער הציוניות (ואנשי נוינדורף, במיוחד) כארגון ההתנגדות והישרדות בזמן רדיפות הנאצים, כמו גם בתקופה שלאחר השואה ולאחר מכן במהלך הקמתה של מדינת של ישראל, יש מעט מאוד מחקרים וכמעט אף ספרות על מחנות ההכשרה בגרמניה, וגם אין מקום הנצחה בגרמניה לנושא. כמו כן, מלבד במוזיאונים יהודיים בגרמניה, לא ניתן למצוא מידע על נושא זה. נוינדורף חשוב בגלל תפקידו המרכזי ההיסטורי עבור תנועות הנוער הציוניות בגרמניה, ובתוך כך,היה זה המחנה האחרון.

In Neuendorf, 2015

המצב היום: נוינדורף עומד למכירה

כיום נוינדורף נמצא בבעלות BIMA (סוכנות הנדל”ן הפדרלית) כנאמנים של הממשלה הפדרלית הגרמנית. .לפי מסמכי הרשויות הגרמניות אין תביעות פיצויים תלויות ועומדות לגבי הנכס. עם זאת, זה לא היה ניתן לאמת באופן עצמאי האם טענות אפשריות על ידי צאצאי הרמן מילר, הבעלים של האחוזה בשנות ה1920 וה -1930, יושבו.

כיום מתקיים גיוס כספים רחב כדי לממן מחקר בישראל, ארצות הברית וגרמניה בנושא.

BIMA הציבה את הנכס למכירה ב -17 במאי 2017. BIMA היא סוכנות עצמאית של הממשלה הפדרלית עם המשימה העיקרית של יצירת רווח עבור משרד האוצר הפדרלי. יחד עם זאת, המבנה הארגוני של BIMA כן מאפשר התערבות פוליטית כדי להשפיע על החלטות מכירה.

על הצעות הרכישה להיות מוגשות עד ל -31 באוגוסט 2017, במחיר מינימום של 290,000 יורו. האחוזה שוכנת על 365,000 מטרים רבועים. היא כוללת 8 בניינים עם מגורים (26 דירות, 9 מתוכם כרגע ריקות) ותשעה מבנים אחרים (בתים חיצוניים, מוסכים, מבנים חקלאיים, וכו’). דמי השכירות כיום מייצרים הכנסה שנתית של 35,000 אירו. עם זאת, סך העלויות השוטפות עומד על כ 45,000 יורו בשנה. בנוסף, כמובן שהאחוזה דורשת השקעה תשתיתית רצינית כולל קירוי עתידי, מערכות חימום ומערכות חשמל (השיפוצים האחרונים בוצעו ב 1960, בסטנדרטים של גרמניה המזרחית). מנקודת מבט היסטורית והצלת המורשת, חוסר השקעה זה בששת העשורים האחרונים מהווה סכנה חמורה למרקם ההיסטורי של האחוזה. במקרה של מצבים כלכליים קשים במיוחד חוק הגנת המורשת הגרמני יכול לאפשר הריסת בניין מוגן אפילו. כך, על אף צו הגנה שהושם באחוזה (בזכות מאבק ארוך ביוזמותינונ) בגלל החשיבות ההיסטורית שלה, עדיין תלוי גורלה של האחוזה בבעליה העתידיים.

ברור לנו במצב זה שיש לפעול כדי להציל את המקום. אם אתם מעוניינים לעזור, יש לכם רעיונות או שאלות לגבי הפרויקט נא לפנות ל”צרו קשר” בבלוג זה, או באנגלית לסטלה או בנו בכתובת

מאת: Stella Hindemith ו- Benno Plassmann
תרגום: ליאור אורן

Save Neuendorf – Future for the History of the Hachshara Movement in Germany

I came to know Neuendorf as a part of the family history research.  Neuendorf was the last Zionist Hachshara camp where Rulf, the brother of my grandmother stayed, before he was deported to Auschwitz. The importance of this camp is huge. Very little is known about the role of the Hachshara camps in the Zionist movement in Germany, and now we have a chance to save it, with the help of dear friends, Stella and Benno:

Neuendorf Estate, near Fürstenwalde (Spree), 60 km East of central Berlin

© Written by Stella Hindemith & Benno Plassmann 

Historic considerations

Set in the East-German countryside half-way between Berlin and the Polish border is Neuendorf. From the late 1920s Neuendorf was an important center of Jewish self-organisation, mutual support, and resistance at first in times of economic hardship, and then of persecution by the German authorities.

Before the onset of Nazi dictatorship in 1933 there were about 30 Jewish youth education centers throughout Germany. There is hardly any research into their history, however, it is clear that not all of them served as places to prepare young people for emigration or Aliyah. They also served as places where young unemployed Jews had a chance to learn useful skills in economically difficult times, be it after World War I or during the Great Depression. They were run not only by either religious or overtly Zionist organisations, but also by the Jewish boy scout movement or philanthropic foundations such as the Jewish gardening school in Ahlem near Hanover founded by Moritz Simon in 1893. After 1933 these education centers were transferred to the responsibility of the so-called Palestine office in the Reichsvereinigung der Juden (the federation of all Jewish organisations in the Reich enforced by the Nazi Government). From then on, in the spirit of the Zionist Hachsharah movement, all these Jewish youth education centers worked to teach young people skills important for emigration; many of them were able to reach Palestine, England, Sweden, or South America. In 1936 there were 139 Hachsharah centers in Germany with more than 5.000 people working and learning there. By 1938 these numbers had fallen to 32 centers with about 1.300 people. In 1941 also the last available forms of training for Jews were forbidden by the Nazi authorities, and the centers had to close down.

Neuendorf is a typical example for these developments and central for the history of Zionist youth movements in Germany. After its philanthropic Jewish owner Hermann Müller had passed management of the Estate to the Berlin-based Jewish workers support association in the early 1930s, mainly unemployed young men could live, work and learn there. In 1937 Neuendorf also officially became a Hachshara center. Neuendorf continued as a place of Jewish self-organisation even after 1941, however, the situation transformed into that of a forced labor camp. Neuendorf remained under the directorship of Martin Gerson, and it turned into the central location where young people from other Hachshara centers were sent to when theirs were closed. By then entire families lived in Neuendorf whose children were looked after, others, by the famous educationalist and Montessori-pioneer Clara Grunwald. In 1943 the last inhabitants/inmates were deported from Neuendorf to Auschwitz.

In Neuendorf, 2015

Despite the important role the Zionist youth movements (and people from Neuendorf, in particular) played in the organisation of resistance to and survival of Nazi-persecution, as well as in the period directly after the Shoah, and then during the establishment of the State of Israel, there is very little research and hardly any literature about the Hachshara in Germany, nor is there any memorial place in Germany. Indeed, outside Jewish museums in Germany there is nothing much that can be found about the history of Zionism in Germany. Neuendorf is important because of its historically central role for the Zionist youth movements in Germany, and on top of that today it is the only Hachshara place in Germany the buildings of which remain in their entirety.

In Neuendorf, 2015

The situation today: Neuendorf Estate for sale

Today Neuendorf is owned by BIMA (federal agency for real estate) as trustees of the German Federal Government. According to the competent German authorities there are no compensation claims pending. However, it has not been possible to verify independently whether possible claims by the descendants of Hermann Mueller, (Jewish) owner of Neuendorf in the 1920s and 1930s, were indeed settled, or not. Fundraising is ongoing to pay for the necessary historic research in archives in Germany, Israel and the USA.

BIMA has put up Neuendorf for sale on 17 May 2017. BIMA is an independent agency of the Federal Government with the primary task of creating value for money for the federal ministry of finance. However, BIMA’s structure does allow for political influence to affect decisions of sale.

Binding offers have to be made by 31 August 2017, starting with a minimum of 290.000 EUR. The estate has a size of 365.000 m². The sale comprises 8 buildings with living quarters (split into 26 apartments, 9 of which are currently empty) and 9 other buildings (outhouses, garages, agricultural working spaces, etc.). The rentals currently generate a yearly income of 35.000 EUR; however, the yearly minimum running costs stand at about 45.000 EUR. In addition, it is clear that the estate requires serious infrastructural investment in the near future including roofing, heating systems and electrical systems (latest renovations seem to date back to the 1960s, East German standards). From a historical and heritage-protection perspective this lack of investment over the past six decades constitutes a grave danger to the historic fabric of the estate. In case of particularly difficult business situations German heritage protection law can allow for the demolition even of listed buildings. Thus, even though a protection order has been placed on the estate because of its historic importance it depends on future owners if the buildings’ fabric itself will survive, or not.

A future for Neuendorf?

In this situation it is clear that action is required to ensure a future for Neuendorf as a place of practical commemoration, translating the inspirations and actions of the 1930s to meet the challenges of today’s world. If you have advice and see possibilities of helping to fund raise for this goal (including potentially a purchase, or the renovation of parts of the location, as well as the development of activities in or around Neuendorf / the history of Hachshara in Germany) please be in touch.

Stella Hindemith, Benno Plassmann

In Neuendorf, 2015

In Neuendorf, 2015

הומור בצל המלחמה: יום השואה 2017

אחרי עבודה של שנה, לפני כשבועיים ב- 6 באפריל  2017, נפתחה תערוכת ציורים של אחותה של סבתי, מריון, ובקרוב ייצא גם ספר.תקציר: בשנת 1936 התחתנה סבתי, הלגה, עם סבי, ברנרד, בהמבורג, באותה שנה הם החליטו לעלות לארץ ישראל. אחותה של סבתי, מריון, שהייתה ציירת מוכשרת, הביאה לסבתי ספר ציורים כמתנת פרידה וחתונה. לכל ציור בספר התווסף טקסט אותו כתב רולף, אחיהם. כל עמוד הוא בעצם בית בשיר, המספר את סיפורה של הלגה, צוחק עליה, על המשפחה עם המון סארקזם והומור עצמי.*

Marion’s Book
® Oren Family

יומיים לפני התערוכה, התיישבתי לכתוב את הטקסט לאירוע**. המסר שרציתי להעביר הוא שאנו יודעים את סיפורי המוות של השואה הצבועים בשחור ולבן, אבל מה שחסר זה סיפור החיים של האנשים שחיו לפני השואה. התמונות בשחור-לבן והמוות מרחיקים אותנו מהסיפורים והחיים של האנשים שחיו לפני המלחמה, בצל השלטון הנאצי, כאנשים רגילים למרות הנסיבות. את החיים שלהם אנו צריכים לזכור. על המוות כולנו יודעים.

לפי הפרופגנדה הנאצית, ניתן לזהות את היהודי לפי “השיער השחור, העיניים הכהות, הלבוש המרושל, והנשים היותר כהות עור מהגברים…”.

בעודי עובר על התמונות שמתי לב לאחת, דווקא מהפשוטות, הממחישה זאת יותר מכל:

בתמונה זו, מריון מציירת את אחותה הלגה כתינוקת, בעלת שתי עיניים שחורות. היא מציירת את מגן הדויד, וכותבת בגרמנית “שתי עיניים כהות” – “zwei dunkle Augen” (אגב, זה גם שם של שיר גרמני ישן, אבל רומנטיקה ועיניים כהות לא שירתו את התעמולה הנאצית אז).

תחשבו על זה. הילדה חיה בעולם בו העיתונים והכרזות מתארים אותה כמלוכלכת, שונה, אשמה בכל החולי של החברה בה היא חיה, כעורה ושנואה.אבל היא גם חיה. והיא גם נערה צעירה, עם חוש הומור.

אז היא צוחקת על זה, וצוחקת על אחותה בעזרת פרופגנדה ארסית המופנית נגד שתיהן.

זה נורא קשה לתפוס, אבל למרות כל הנסיבות שכפתה עליהם המציאות – הם חיו, ויחד עם כל הרע העוטף אותם – עם הומור.

מה שלקחתי מהעבודה על התערוכה הזאת זה שלא משנה כמה תמונות שחור-לבן או סיפורי גטו, לא יצליחו לשים אותי שם איתם, כמו תמונה צבעונית אחת, או סיפור נורמאלי יום-יומי אחד, בדיחה שלהם למשל.

היו להם חיים מלאים לפני, שצריך לזכור עוד יותר. מי הם היו, לפני שלקחו מהם את הכל.

מריון ברוך ז”ל. בגטו מינסק, ציירה שלט “ברוכים הבאים” יפייפה. מפקד הגטו ראה זאת, ושאל מי צייר. מריון הודתה. המפקד טען שיהודי לא יכול לצייר יפה, לקח אותה לבית הקברות של הגטו וירה בראשה. בת 18 היתה.

אגב, לפני שלוש שנים הלכתי לדבר עם ילדי בית הספר בו למד רולף, אחיה של סבתי. לפני השיחה ייעצה לי אחת המורות שלא לספר על סיפור האהבה שהיה לרולף במחנה, כי הילדים לא יבינו איך ליהודים היו חיים ואהבה בזמן שבני משפחתם סבלו בסטלינגרד.


The WordPress vs Wix Open Source Shitstorm

The WordPress vs Wix open source shitstorm.

  • Disclaimer – I was a developer at Wix when the website editor creation took place.

Yesterday, some big accusations were thrown from WordPress’s founder Matt Mullenweg, blaming Wix for using an open source lib from WordPress, protected with GPL licence, and not following the rules of the GPL licence which are infectious – If you use it in one piece of your app – you have to open your whole app, and give it back to the community.

These are the GPL license rules, simplified:

This is the post by Matt Mullenweg, blaming Wix:

This is the answer of Wix’s app developer, telling the story of how it happened:

What’s interesting is, that WordPress took a normal MIT licensed script (aka – do whatever you want with it) and wrapped it with some code, then GPL licensed it. Fair?

This is the diplomatic answer from Wix’s founder:

Looks like legally, Wix is wrong. But it is a naive, fair mistake, and WordPress are not that clean here. Explained:

The main conclusion that I can take from this thing is – always list your open source used parts in your code, and check their license.

And  try not to use GPL.

I also experienced (and still) similar stories in some of my projects and all I can add is – Some companies want really hard to be “open source company” but, they just don‘t have the mentality.

Don’t open source just in the name of open source. Know what and why you are doing that.

You can release your app for free, but that’s a free app. Not open source.

The story of the Altona mall, built on a Jewish cemetery

Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried

I love this picture, taken in the Mercado mall in Altona, Hamburg.
The three layers that you see here are: one floor with an “Arab belly-dance”.
One “floor” is a Jewish cemetery.
One floor is a shopping mall.

This picture is a great symbol, of the present, in Germany, diversity, people might call it.

So why is there a mall on top of an old Jewish cemetery?
It is complicated, here is the (short) story:

Hamburg was a home of thriving Jewish community before the Nazi era.
Many of the Jews of Hamburg moved over the years to its neighbor town Altona, that was more open and acceptable to Jews.
Altona is a town near Hamburg, From 1640 to 1864 Altona was under the administration of the Danish monarchy, then, as a part of Germany, and in 1937 became a part of Hamburg.
The Jewish cemetery of Ottensen, Altona, was opened in 1663 and was active until 1934.

Altona Jewish Cemetery- Salomon Goldschmidt, from “Der jüdische Friedhof in Ottensen” – Ulla Hinnenberg. Stadtteilarchiv Ottensen.

Soon after, Nazi authorities confiscated it and destroyed it.

At the end of ww2, the site, known as belonging to the Jewish community, was returned to the only two Jews who lived in Hamburg. Nobody knew or could tell that it was a cemetery. The Nazis dug two bunkers inside the cemetery, mixed the ground through, with, the bodies and gravestones. The two Jews sold the property to a real-estate company.


In 1988 the land was bought by a company that planned to build a mall on the ground.
When construction started, a group of left activists, began series of protests. The reason was that the area was poor, and they protested against a “temple of capitalism” that will raise the rent.

They did not succeed in their protest but after some research, they discovered that the land was once a Jewish cemetery. That came handy – The German authorities and people will not dare to deal with a Jewish cemetery.
They tipped an ultra-orthodox Jewish group from Jerusalem, and that was enough to ignite the fire they needed.

A group named “Athra Kadisha” came to Hamburg and started to demonstrate and protest. They stopped the work. Blocked the tractors. Blocked the streets of Altona near the construction site, made noise and spread guilt.

The city of Hamburg did not agree to buy the land from the private company. 50 million marks worth, was too much.
Hamburg’s Jewish community was pissed, they did not want these people here, the visitors from Jerusalem, talking on their behalf. Other solutions could be found.

Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery.
Hamburger Abentblatt 2.5.1992

Eventually, with the intervention of the chief Rabbi of Israel, they acted by the main Jewish rule in this case – do not disturb the deads (who laid near a noisy train station). Do not move them.
The mall will be built on top of the cemetery.

Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery

And this is how the big shopping mall of Altona, the Mercado is a bit high at some points, and this plate with the names of the buried Jewish residents of Altona in placed.

Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried

Information "Der jüdische Friedhof in Ottensen" - Ulla Hinnenberg. Stadtteilarchiv Ottensen.

המבורג – הקניון מעל בית הקברות היהודי באלטונה

Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried

אני אוהב את התמונה הזאת. זהו הקניון Mercado באלטונה, המבורג.
מה שאתם רואה כאן, זו קומה אחת עם ריקוד בטן.
“הקומה” באמצע היא בית קברות יהודי (הגבהה מעל הקרקע).
קומת הקרקע היא קניון. התמונה מסמלת את ההווה בגרמניה. את הגיוון התרבותי. אז מדוע קיים קניון על גבי בית קברות יהודי?
זה מסובך, הנה הסיפור (בקצרה): המבורג הייתה ביתה של קהילה יהודית משגשגת. התנועה הרפורמית החלה כאן למשל.
רבים מהיהודים המבורג עברו במשך השנים לעיר השכנה אלטונה, כי היתה היא פתוחה יותר (ופחות אנטישמית) ליהודים.
אלטונה היא עיירה ליד המבורג, מ 1640 כדי 1864 אלטונה היתה תחת ממשל של הממלכה הדנית, לאחר מכן כחלק גרמניה, ובשנת 1937 הפכה לחלק מהעיר המבורג.
בית הקברות היהודי של Ottensen, אלטונה, נפתח בשנת 1663 והיה פעיל עד 1934.

Altona Jewish Cemetery

זמן קצר לאחר מכן, הרסו הנאצים את בית הקברות, לאחר שהלאימו אותו מידי הקהילה.

בסוף מלחמת העולם השניה, האתר, שנודע כשייך לקהילה היהודית, הוחזר לשני היהודים היחידים שחיו בהמבורג לאחר המלחמה. אף אחד לא ידע או יכול היה להגיד שזה היה בית קברות. הנאצים חפרו שני בונקרים בתוך בית הקברות, ערבבו את אדמת הקבורה, עם השלדים והמצבות. שני היהודים מכרו את הנכס לחברת נדל”ן.

בשנת 1988 הקרקע נרכשה על ידי חברה שתכננה לבנות קניון על הקרקע.

כאשר הבנייה החלה, קבוצה של פעילי שמאל, בהם חברי מפלגת הירוקים הגרמנית החלו בסדרה של מחאות. הסיבה לכך היתה כי האזור היה אזור עני, והם מחו נגד “מקדש של הקפיטליזם” שיגרום להעלאת שכר הדירה באיזור.

הם לא הצליחו במחאתם אבל אחרי מחקר, הם גילו כי הקרקע הייתה פעם בית קברות יהודי. זה היה שימושי – הרשויות לא יעזו להתמודד עם בית קברות יהודי.
הם יידעו קבוצת יהודים חרדים מירושלים, וזה היה מספיק כדי להצית את האש שהם צריכים.

וזה עבד. בהתחלה.
קבוצה בשם “אטרא קדישא” הגיע להמבורג והחלה להפגין. הם עצרו את העבודות. חסמו את הטרקטורים. חסמו את רחובות אלטונה סמוך לאתר הבנייה, עשו רעש תקשורתי והטיפו אשמה.

Demonstrations in Altona, against the Mercado mall, to be built on top of an old Jewish cemetery

עיריית המבורג, לא הסכימה לרכוש את הקרקע מהחברה הפרטית. השווי של 50 מיליון מארק היו מוגזמים.
הקהילה היהודית של המבורג התנגדה לסיפור, הם לא רצו את האנשים האלו כאן, מדברים בשמם. אפשר למצוא פתרונות אחרים, כך טענו ראשי הקהילה.

לבסוף הושג הסכם, בו החליטה הרבנות הראשית בארץ שמותר הכל חוץ מלהזיז קברים, להפריע למתים – וניתן לבנות מעל, בהגבהה.

וכך הקניון הגדול של אלטונה, גבוה קצת בנקודות מסוימות, פלוס הפלקט עם השמות של תושבי אלטונה שנקברו בה במשך מאות שנים, בהם משפחת אם סבתי, מכיל בתוכו דוגמית קטנה לריבוי התרבויות, ההיסטוריה והקונפליקטים, בחיים בגרמניה.

Mercado shopping mall – Plate with the names of the buried

סיפורו של מקס פלאוט – ראש הקהילה היהודית של המבורג במלחמת העולם השניה

“גרמנים כתרבות, יהודים כדת ומוצא”

הוא נולד ב1901, אביו מורה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשה. בהכשרתו, בנקאי, חבר בתנועת הבונים החופשיים.

בשנת 1938 התמנה מקס פלאוט ליושב ראש קהילת המבורג, עיר ההנזה החופשית של צפון גרמניה. תחת ניהולו, כ17,000 יהודים בהמבורג ועוד כמה אלפים בערי הלווין שלה.

הוא היה אנטי ציוני, ממייסדי אגודת הנוער היהודי האנטי ציוני בגרמניה. הם היו בעד המדינה הגרמנית, לאומיים, כהגדרתם: “גרמנים כתרבות, יהודים כדת ומוצא”. טענתו היתה ש “היהודים אינם עם ותהיה זו פחיתות לערכה העליון של היהדות, אם היא תיכלל במושג הגשמי “עם””

תמצית תפקידו הבלתי אפשרי של מקס, בתקופה בלתי אפשרית זו לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה לדאוג לשלומם ורווחתם של היהודים בעיר המבורג וערי הלווין שלה (כולל ניהול הכספים של הקהילה וגיוס כסף רב מחוץ לגבולות גרמניה כדי לעזור ליהודים להגר החוצה), ובאותו הזמן למלא, להעביר ולדאוג לביצוע פקודות הגסטאפו.

הוא לא היה המנהיג היחיד של הקהילה בהמבורג. איתו, כל אחד בתחומו, ניהלו והובילו את חיי הקהילה אנשים מכובדים כמו לאו ליפמן, יוסף קרליבך ובעל הבנק הגדול מקס וורבורג.

כל אחד עשה וקיווה, שבעזרת תכנון וניווט הספינה בקפידה, יוכל לעזור להעביר את הקהילה דרך הסערה של אותם זמנים. רבים מאלו ששרדו את השואה, בינהם אלו ש”זכו” לברוח מאירופה לפני ששעריה נסגרו, ניצלו בזכות האנשים הנ”ל. אלו שנספו, קיבלו עזרה עד רגעיהם האחרונים בביתם האחרון, ואפילו קיבלו עזרה ככל שניתן בעוד היו במחנות.

מקס היה טיפוס מרתק, הוא השתמש במניפולציות רבות ללא פחד והתמודד עם ראשי הגסטאפו בהמבורג באומץ רב, עם הומור שחור וכשרון דיפלומטי משובח היה, וחוצפה רבה היתה לו, כפי שיתואר בהמשך.

למקס היו יחסים מיוחדים עם ראש המשטרה בהמבורג האחראי על ענייני היהודים, קלאוס גוטשה (Gottche). הם כיבדו האחד את השני.
אבל זה לא עזר לו תמיד, הוא נעצר ואף הוכה מספר פעמים על ידי פקודיו של גוטשה. ובכל זאת, הם כיבדו האחד את השני, ביחד עם ההיררכיה הנתונה של פקיד שלטון פאשיסטי למייצג המיעוט הנרדף על ידי אותו השלטון.

על טיב יחסיהם אנו יכולים ללמוד מהסיפור הבא:

לאחר ליל הפוגרום של 1938, נערך גל מעצרים של יהודים רבים מהקהילה. פלאוט היה בינהם. הוא הוחזק בתא המעצר במשך יום וחצי ללא אוכל או מים.
מאחר שלא רצה למות כך, קרא לשומר. השומר שאל אותו למה הוא מעז לקרוא לו, וציין בפניו שכ1200 יהודים נשלחו למחנות מאותו הכלא כבר. מקס שאל בחוצפתו “אז מה יקרה עכשיו?”

-“אלך ואבדוק” ענה לו השומר.

זמן לא ארוך לאחר מכן נאסף מקס מהתא והועבר למשרדו של גוטשה, מפקד המשטרה, “ידידו”. גוטשה גער בו “איפה היית? חיפשנו אותך!”

-“אתה אמור לדעת, אספת אותי מהתא” ענה לו פלאוט.

-“אני לא יודע מה לעשות איתך” ענה לו גוטשה.

-“כדאי שתחשוב על זה בזמן שאני ממתין בביתי שלי” ענה לו פלאוט בחוצפה, וכך היה. הוא נשלח לביתו וחייב היה לדווח לתחנת המשטרה פעמיים ביום מאותו הרגע.

אבל קשריו של מקס עם הגסטאפו הולידו לאחר המלחמה האשמות קשות ולא הוגנות בשיתוף פעולה עם הנאצים – כיום ניתן להבין כי מקס אכן “שיתף פעולה”, אכן מילא פקודות: הכין רשימות, הפיץ את הפקודות וההוראות, אסף את המידע שהתבקש לאסוף וכו’ – אבל אי ההסכמה לעשות כן לא היתה עוצרת את התכנית הנאצית, ולפחות בפועלו, גרם לריכוך המכה עד הרגע האחרון ולעיתים אף תרם להצלת יהודים רבים, כפי שיתואר בהמשך.

גם למקרים “יום יומיים” שרק התקופה ההיא יכלה לייצר, נדרש מקס:

לאחר חוקי נירנברג נאסר על יהודים לקיים יחסי מין עם גרמנים. בהמבורג פעל (ופועל עד היום) רובע חלונות אדומים בו הזנות מותרת. למרות נסיון הנאצים לחסל את הזנות, הם לא הצליחו לעמוד בהתנגדות והאיזור נתחם לרחוב אחד.
הגסטאפו ופלאוט נדרשו לשאלה מה יקרה כאשר זונה תדווח על לקוח יהודי.
הפתרון היה פתיחת בית זונות יהודי, עם נשים יהודיות, ליהודים. ואכן שכזה נפתח, מחוץ לרובע החלונות האדומים של המבורג.

לאחר כמה חודשים נסגר אותו בית זונות מכיוון שאף לקוח לא הגיע.

בשנת 1934 חולל בית הקברות היהודי בעיר. פלאוט, ללא חשש, צילם את הפשע, העביר את התמונות למטה הגסטאפו ודרש הגנה. הגסטאפו הבטיחו לשמור על בית הקברות היהודי בתנאי שלא יצלם יותר כאלו מקרים – מחשש שתמונות אלו יעברו לידיים זרות. החוצפה של להתלונן ולבקש הגנה מאותו ארגון שבדרך עקיפה אחראי לחילול בית הקברות הוא מדהים. גם כן התוצאה.

מקס היה איש כספים מצויין וידע איך לנהל את ענייני הקהילה גם כאשר לא היו לו אפשרויות רבות להחלטה:

בליל הבדולח נשרף בית הכנסת הראשי של המבורג. הנאצים רצו לבנות שם מכללה למורות, ובכל מקרה היה אסור על היהודים לבנות את בית הכנסת מחדש.
למרות שהמשא ומתן על מכירת הנכס התרחש בכפייה, הוא התנהל כמשא ומתן שווה בין שווים, בין ליאו ליפמן לעירייה.

מכיוון שעל היהודים היתה מוטלת העבודה של פינוי חורבות בית הכנסת, הציע ליפמן לקבל חמישית משווי השטח, ובכסף זה יבוצע הפינוי. כך הוסכם. מדיניות זו הותוותה על ידי מקס ובהוראותיו:

הקהילה חוייבה למכור נכסיה לנאצים במחירים זעומים, והמדיניות של מקס היתה למכור נכסים רבים של הקהילה במחירים מגוחכים עוד יותר, בכוונה. הרעיון הוא שכך, יוכל להוכיח שנכסים אלו נלקחו מהקהילה בכוח ויוכל להשיבם ברגע שהנאצים יעלמו מהשלטון. הוא לא ידע אז שלאחר המלחמה יפצו הגרמנים את היהודים על הרכוש שנלקח, ללא משפטים לרוב.

המאמץ להגירה החוצה

לאחר ליל הבדולח, בעוד יהודים רבים נעצרים ונשלחים למחנות ברחבי הרייך, מקס הצליח במשא ומתן לשחרר מהמחנות ולהציל את רוב האסורים מיהדות המבורג, והשיג להם ויזות ומימון להגר, לרוב למדינות דרום אמריקניות (אבי סבתו של כותב שורות אלו נעצר בליל הבדולח ושוחרר הודות למקס).
לאחר שהחלו להגמר הויזות לדרום אמריקה החל מקס, בעזרת ומימון הגסטאפו בזיוף ויזות לאותן ארצות.

הנאצים השתמשו בבריחת היהודים כדי להכניס כסף זר למדינה: עזיבה של יהודי הותנתה בתשלום במטבע זר בלבד, דבר שעזר רבות לכלכלה, וכלא גם את אלו שהיה להם כסף לצאת, אך לא יכלו להשיגו מבחוץ (משפחתו של כותב שורות אלו, שהיתה משפחה עמידה מהמבורג, לא יכלה לצאת מהמדינה כי הכסף הדרוש לאישור היציאה נדרש מסבתי בפלסטינה, לה לא היה כסף, כמהגרת, וכך מצאו הם את מותם במחנות).

בשל כך, עשו פקידי הגסטאפו בהמבורג ככל שביכולתם כדי לגרום ליהודים לעזוב. החוק, לא עניין אותם והם לרוב התעלמו בשיטור הגבולות כאשר עזב אדם ללא ויזה או אישור למדינת היעד.
אדולף אייכמן אף הגדיל והקים את “משרד הנסיעות” של הרייך כדי לתאם ולהחזיק את קו השייט בין גרמניה לפלסטינה, גם תוך כדי המלחמה כאשר הגבולות נסגרו.

לאחר זמן לא רב ולאחר הצלת יהודים רבים, האשימה חברת הספנות הגרמנית את מקס בהסתבכויות שהיו לה מעבר לים בשל שליחת נוסעים לא חוקיים. הוא הועמד למשפט בגרמניה אך מטה הגסטאפו הראשי מברלין ביקש שההאשמות כנגדו יבוטלו. בעקבות כך הוא התבקש מהמטה בברלין להפסיק לזייף את הויזות ופלאוט ענה להם שזו דרכו היחידה להציל יהודים מהמחנות והכל נעשה באישור מטה הגסטאפו בהמבורג.


תחילת המלחמה היתה מבלבלת בשביל פלאוט והיהודים. מספר חודשים לפני כן, בנאומו, הבטיח היטלר כי היהודים יסבלו אם “תיכפה” מלחמה על גרמניה. גם קשריו של פלאוט באס.אס. אמרו לו כי “אם תהיה מלחמה, היהודים יהיו הראשונים להפסיד” או: “בתחילה יילקחו כל היהודים המבוגרים למחנות עבודה בכפיה”.

עוד הוא מעיד במשפט אייכמן:

“יוני 39 חזרתי מלונדון לגרמניה. הייתי במשרד הראשי של הגסטאפו בהמבורג ונחקרתי על ידי המחלקה היהודית. זה היה כי באתי מחו”ל. הייתה פסיכוזת מלחמה, הנושא עלה מייד והאדם אמר שכשתהיה מלחמה היהודים יהיו המופסדים הראשונים. “אתה תראה ניסים ונפלאות” הוא אמר.

… ומה שקררה בנובמבר 38 זו חזרה גנרלית בלבד. בכירי הגסטאפו והמפלגה הנאצית כל פעם שהיו להם בשורות טובות הם אמרו שהם חושבים על הכנת מחנות מעצר וריכוז לכל היהודים. “

למרות האזהרות המוקדמות, כשנפתחה המלחמה, הכל היה כרגיל, לפחות בהמבורג. בתחילה אמנם, בעיקר בכפרים הקטנים, לקחו פעילי המפלגה הנאצית את החוק לידיים אך מהר מאוד קיבלו הוראות מהגסטאפו להפסיק. יהודים קיבלו את אותם תלושי המזון, קיבלו מסיכות גז ושהו באותם בונקרים כשאר אזרחי הרייך. ההבטחות נראו כאיומי סרק.

אך כידוע, הדברים התפתחו בכוון הגרוע ביותר שיכלו – מעיד פלאוט:

“…הפקיד מפרט על החוקים החדשים בכל פעם בעיקר על החוקים למסור את מכשירי הרדיו שנמסר ביום כיפור. מאוחר יותר הוא אמר שמאוד מהר זה לא היה מפתיע שהחגים והשבתות נבחרו על ידי הנאצים למעשים אנטי יהודים. בצורה שטנית ונרשעת הם הביטו על לוח השנה היהודי. ציפינו שבחגים יהודים יקרה משהו. תמיד חששנו לפני כל חג ונשמנו לרווחה כשהם חלפו עם קפריזות קצרות בלבד. אני זוכר שבערב סוכות הגסטאפו דרש ממני שתוך יומיים אכין משאל שיוחתם על ידי כל היהודים. כשהזכרתי את החג ואולי אפשר לדחות את הבקשה ביומיים בגלל החג סורבתי. תמיד נאמר לי: סליחה הוראות מלמעלה. אז הוא פנה אלי בצורה אישית ואמר: יא, אלו בברלין חושבים על הכל שם, זה כדי שלא תחשוב יותר מדי.”

ב1940 קרה האירוע הראשון של הגירוש ההמוני באיזור הקרוב לפלאוט.

פלאוט היה בברלין כאשר גורשו ביום אחד כ1200 מיהודי שטטין ללובלין שבפולין. המגורשים היו אלו שיכלו לעבוד כמובן.
בעיר נותרו הזקנים והחולים בלי אף אדם שיטפל בהם. כל קרוביהם ה”חזקים” גורשו.
פלאוט ידע כי משהו צריך להעשות. הרב של ברלין, רבי ביאק, ביקש מפלאוט לגשת לשם.

-“למה אני?” שאל פלאוט.

“שטטין היא בים הבלטי, זה לא האיזור שלי” השיב הרבי והוסיף: “ואתה היחיד שאין לו משפחה”.

בהגיעו לשטטין הצליח פלאוט לשכנע את הגסטפו שהקהילה היהודית תקנה בחזרה את הרכוש שהוחרם ממנה בגירוש, וכך, יכל להשיג חזרה תרופות, מיטות ועוד ציוד שהיה דרוש להמשך הסעד של חסרי הישע מהקהילה.

רמזים להמתה המונית:

בספטמבר 1940 נעשה הנסיון השני של הגרמנים להמתה בגז. 100 מהיהודים בבית החולים בלנגהורן הועברו “לבית חולים אחר”.

פלאוט שהיה האפוטרופוס של אחת הנערות במוסד, קיבל לפתע מכתב שהיא תועבר למחרת היום לבית החולים ה”אחר”. הוא הגיע למקום והבין שכל החולים יועברו. במאמץ רב הצליח לארגן שחלק מהחולים ישוחררו לביתהם, האחרים, הורשו לקבל ביקור ממשפחותיהם להפרד.

בתחנת הרכבת, עמדו רופאים ואחיות של הצלב האדום, כביכול במימון חברת הרכבות “קולומבוס” שם נכתב שהחולים ילקחו למוסד מודרני בפולין. לא ברור מה היתה מטרת הרופאים בתחנה, ואת מי ניסו לשכנע שהמעבר הוא לטובה – את משפחות החולים, או את הגרמנים שראו את הגירוש הראשון של גרמנים יהודים בהמבורג.

ההבנה המלאה לגבי גורלם של יהודים אלו, והתחלת תכנית ההשמדה של יהדות אירופה סוף סוף חילחלה בראשו של פלאוט לאחר מקרה זה. הגסטאפו בתרגיל שכנוע, עודד את מקס לכתוב לזקנים שנשלחו ללובלין לבקר את החולים שזה עתה נשלחו לשם. אך תשובות מלובלין שהגיעו אליו גילו לו שאין שום מוסד שכזה שם, ומעולם לא הגיעו לשם האנשים שציין.

כאשר הגיעה תעודת פטירה של אחד מהחולים, שיום לפני הגירוש שוחרר לביתו והוא חי ובריא, הבין פלאוט שאף אחד מהחולים לא הגיע אפילו לגבול עם פולין. הוא כותב:

“מאותו הרגע הבנו שמחנות הריכוז מטרתם הוא מוות מהסוג הגרוע ביותר. אנו עכשיו מבינים את הנקודה החשובה ביותר שתכנית של היטלר ומפלגתו, הפתרון לשאלה היהודית, שהוא השמדתם של כל היהודים בתוך הטריטוריה של הרייך. אנו מבינים זאת עכשיו. אסור שהתגובה שלנו תהיה ייאוש, אלא עמידה איתנה”.

“חוצפתו” של יוסף קרליבך

בשנת 1941 קרה הדבר לאחד מראשי הקהילה היהודית של המבורג, יוסף קרליבך, אותו גם כיבדו ראשי הגסטאפו, נשלח עם משפחתו למחנה ריכוז.

פשעו של קרליבך היה שהעז לשלוח מכתב עידוד לראשי הקהילות במחנות הריכוז ובו כתב שיום אחד ישוחררו והשמש תזרח שוב. הדבר התפרש אצל הגרמנים כחיזוי שהמדינה הנאצית תתמוטט בקרוב. במטה הגסטאפו בברלין רתחו מזעם והורו למטה בהמבורג לשלוח את קרליבך לגרוע שבמחנות, אושוויץ, שעוד לא שימש ליהודים מחוץ לפולין ורוסיה, אך על פשעים מיוחדים נשלחו יהודים יחידים מגרמניה לשם.

פלאוט הגיע למשרדי הגסטאפו בהמבורג והתחנן על שחרורו. “למה האידיוט היה צריך לכתוב את המכתב הזה?” שאל ראש הגסטאפו בהמבורג. “אין ביכולתי לעשות כלום לגבי הוראות מברלין” טען.

פלאוט ביקש שקרליבך יגיע למטה ויתחנן על חייו. לבסוף, הצליח לשכנעם שישלחו אותו עם הרכבת שהיתה אמורה לצאת למחרת עם יהודי העיר למחנה ריגה.

הוא עלה על הרכבת עם כל משפחתו, ובהגיעו למחנה נרצח ביער. רק בן אחד ממשפחת קרליבך, שרד את המחנה. עיתון ה”המבורג היום” דיווח על מותו של קרליבך מסיבות טבעיות. זה בהחלט היה אירוע נדיר בו התעניין עיתון ביהודי שמת.

לאחר המלחמה, התעקש מקס פלאוט כי למשרדו לא היתה שליטה או יכולת לשנות את רשימות המגורשים. הוא היה מקבל רשימה של יהודים להכינם לגירוש וכך עשה. הוא עשה ככל שביכולתו לעזור לאותם אנשים לקראת מסעם ולעיתים נדירות הצליח לדחות את שליחתם במקצת. ניתן ללמוד מן הרשימות שמעותרי מלחמת העולם הראשונה נשלחו מאוחר יותר, אך לא יותר מכך. משרד הקהילה בראשו עמד פלאוט גם חוייב למסור לגסטאפו כל מידע שביקשו – נישואין, מקצוע, מספר ילדים וכו’.

מה שהיה ביכולתו, כנראה שעשה. כל משלוח לווה לפני העליה לרכבות על ידי מתנדבים מהקהילה שסיפקו לחברים הנשלחים אל הלא נודע אוכל חם ומצעי מיטה נקיים. משהו שיוכל לשפר במעט את המסע. תלוי לאיזה מחנה גורשו, לעיתים ניתן היה להתקשר איתם באמצעות דואר לאחר הגיעם למחנה, לטווח קצר, וכך לדאוג לשלומם ולמסור להם מכתבים מאלו שנשארו מאחור.

בשונה מערים אחרות, המשלוחים לא לוו באלימות מצד הגסטאפו. קשריו הטובים של פלאוט (וצייתונתה של הקהילה) תרמו לכך רבות. רוב היהודים אשר נשלחו מהמבורג בשנת 1942 נשלחו למחנה טרזין. מטרזין היו היהודים נשלחים לאושוויץ לבסוף.

לכל משפחה הותר לקבל חבילה אחת לחודש. פלאוט ארגן משלוחי ענק מהמבורג למשפחות. פעם אפילו הצליח לשלוח פסנתר. הוא מילא אותו בתרופות ומצרכים. הדואר שהגיע מטרזין סיפק תמונה שקרית. אף אחד לא העז לכתוב על המצב האמיתי במחנה, שהרי את המכתבים היה פותח הגסטאפו.

משרדו של פלאוט היה גם מרכז המידע על המגורשים, מידע אותו דרשו קרוביהם. המכתבים אשר הגיעו מהמחנות, כאשר הגיעו, הגיעו למשרדו של פלאוט, וזה היה אחראי להעביר את המידע הלאה לממוענים.

מקס גם היה חייב לענות לקרובים “ארים” של המגורשים, שממש כמו היהודים, לא ידעו דבר על גורלם של אלו:
במקרה אחד, מתכתב מקס עם תושב “ארי” שאשתו היהודיה נשלחה למחנה. אותו אדם ניסה ליצור קשר עם הגסטאפו ואלו כל פעם נתנו לו תשובה שבקרוב תשוחרר. הוא שואל את פלאוט מה דעתו וזה מקווה שהם אכן צודקים. לאחר מכן כותב לפלאוט שוב אותו אדם, שקיבל את הידיעה שאשתו במחנה בירקנאו. הוא שואל איזה סוג מחנה זה והאם הוא יכול לשלוח לאשתו חבילות.

פלאוט עונה לו שזהו מחנה עבודה, ושהוא יעזור עם החבילות, והוא מקווה שוב שאשתו תשוחרר כפי שהבטיחו לו בגסטאפו.

במכתב האחרון, מודיע אותו אדם שקיבל תעודת פטירה של אשתו. הוא שואל את פלאוט מה דעתו, וכמובן, האם יש להודיע לרשויות בהמבורג על המוות או שקיבלו את ההודעה מהרשויות שם. בכל זאת, בירוקרטיה.

לאחר שגורש, רכושו של היהודי היה מוצע למכירה פומבית. הציבור יכל להגיש הצעה אך הצעה שכזאת היתה רשמית בתעדוף נמוך משל הגסטאפו או מספר משרדי ממשל. לפלאוט היה תכסיס מעניין. הוא לא ידע או תיאר מה יקרה אחרי המלחמה, ושגרמניה תיקח אחריות ותפצה את מי שרכושו נבזז, אך זו היתה תוכניתו. הוא ניסה לדאוג שהציוד של היהודים שנמכר יימכר במחירים מגוכחים או לעיתים אפילו לא בתמורה לכסף (פעם נמכר ריהוט בתמורה לשיר) כדי שיהיה בסיס משפטי לתבוע את הרכוש חזרה לאחר המלחמה, והקניה המגוכחת תהיה הוכחה שהרכוש נמכר בכפיה ולא מרצון.

בסך הכל הצליח הגסטאפו בהמבורג לתפוס רכוש בשווי 58 מליון רייכמארק. הכסף הועבר לחשבון בנק בברלין.

רק כאשר התחילו להגיע מסרים בדרכים סודיות ממחנה מינסק, למד פלאוט על התנאים במחנות, ועל העובדה שגם אם לא ממיתים שם את היהודים, לשרוד בתנאים אלו עוד מספר שנים היה דבר בלתי אפשרי.


ב1 באוגוסט 1942, נותרו כ500 יהודים בהמבורג, אלו היו יהודים מוגנים בשל נישואי תערובת. המשימה של פלאוט למלא את כל המשלוחים, הסתיימה.

כשנה לאחר מכן, בעשרה ביוני 1943 הודיע הגסטאפו על סגירת משרדי הקהילה היהודית. המשלוחים הסתיימו. כמעט ולא נותרו יהודים בהמבורג לדאוג להם. לרווחתם של עובדי המוסד, הם נשלחו לטרזין, מחנה שהיה עימו קשר ולא היה מחנה מוות.

פלאוט עצמו לא נשלח למחנה אך נשלח למעצר בית. הוא חי שם עם אימו. בבית זה עוד היתה לו עוזרת בית ארית. הוא היה מקבל מצרכים מעבר למה שמותר היה לו להחזיק מחברים ארים שהיו לו. זו היתה תקופה הזויה, החיים המשיכו, אבל בחוץ הכל התמוטט. הוא עזר לעוד 22 יהודים שנשארו בעיר ובתיהם נהרסו בגלל ההפצצות. בזמן ההפצצות, היו יושבים הם באותו הבונקר.

ב24 לינואר 1944 הצליח דר. מקס פלאוט לעזוב. פריץ וורבורג, הצליח לארגן את “שחרורו” מגרמניה בתמורה לגרמנים (הטמפלרים) ששהו בפלסטינה תחת השלטון הבריטי. חילופי אזרחים שכאלו הצילו מספר יהודים מקושרים.
הוא הושם בברגן בלזן, משם הועבר למחנה בבוואריה ומשם למחנה בצרפת, שם ביחד עם עוד מספר יהודים שהתמזל מזלם, עבר דרך הבלקן ומשם למזרח התיכון עד שהגיע בספינה, ביחד עם אימו, לנמל חיפה.

מקס יכל להגר לכל אורך תקופת המלחמה ולפניה. קשריו, תפקידו ומעמדו הרשו לו זאת. הוא החליט להשאר ולעזור לקהילה, גם אם בשיתוף פעולה עם הגסטאפו. מקס הכיר את תוצאות ההתנגדות – כל התנגדות עלתה בעינוי ורצח, מאסר משפחת המתנגד ולקיחת חברי הקהילה בה הוא חי כבני ערובה אם ברחו חלק מאותם בני משפחה.

למרות ההאשמות, ידעו רבים על פועלו והכירו לו תודה. המידע הרב שהיה לו על הקורה באירופה היה חשוב מאוד לתושבי הארץ, שהמידע אותו קיבלו על יקיריהם היה חסר:

מקס בילה את שנותיו הראשונות בישראל במענה ליהודים רבים אשר רצו לדעת על גורל יקיריהם. בין מסמכיו שנשמרו נמצאים עשרות מכתבים בהם הוא מודיע לאלו ששאלו על גורל יקיריהם על הגירוש למחנות. הוא שמר על הרשימות וידע את הפרטים. רבים מיוצאי המבורג ראו בהגיעו תקווה לדעת על גורל יקיריהם, ולשמוע על מה שקרה בגרמניה בזמן המלחמה, בארץ ישראל, היו שמועות רבות, אך לא היה ידוע כמעט כלום, על החיים בתופת אותה עזבו שנים לפני.

פלאוט חי בישראל מספר שנים אך חזר לגרמניה ב1950, יש לו משפחה, והוא נפטר בשנת 1974.

עדויות משפט אייכמן - ארכיון יד ושם.
The Jews of Hamburg
לדמותו של מקס פלאוט - משה אילון. מאמר מילקוט מורשת (חבצלת).
ארכיון לאו בק.

The Story of Max Plaut- Head of the Jewish Community of Hamburg During WW2

“German by culture, Jewish by religion and origin”.

Max Plaut became the chairman of the Hamburg Jewish community, North Germany’s free Hanseatic city, in 1938. During these years the count of the Jews in Hamburg was approx 17,000, and few thousand more in the cities around.

Max was born in 1901, son of a school teacher. He was seriously injured in WW1, was a banker in his education and member of the freemasonry.

He was an anti-Zionist, the Founder of the anti-Zionist Jewish Youth in Germany. A German nationalist, as he defined: “German by culture, Jewish by religion and origin”.

The essence of Max’s role, in these impossible times, was to ensure the safety and well-being of the Jews (including financial management of the community, raising money outside of Germany to help Jews with emigration) and at the same time to fulfill, transfer and execute the orders of the Nazi government, through the Gestapo.

He wasn’t the only leader of the Hamburg community. With him managed and led the community’s life: Leo Lippmann, Joseph Carlebach and Max Warburg who owned theWarburg bank.

Each did whatever they can do and hoped, that with careful planning and navigation of the ship, they could help take the community through the storm of those days.

Max had an excellent diplomatic talent and an even better sense of humor. With the help of those qualities, he stayed in a positive though not an equal relationship with the Gestapo officers, and mainly with the Hamburg police chief in charge of Jewish affairs, Klaus Gottche. They respected each other. He often used manipulations, without fear, with great courage, with black humor and great audacity.
It didn’t always help him and Plaut was arrested and even beaten a few times by Gottche’s subordinates:

For example, in 1938, many Jews from the community were arrested. Plaut was among them. He was held in a cell for a day and a half with no food and water.

Since he didn’t want to die like that, he called the guard. The guard asked him why does he dare to call him, and noted that 1200 Jews were sent to camps from that same prison. Max rudely asked: “so what happens now?”

-“I will go to check” answered the guard.

Not long after Max was released from his cell and transferred to his “friend” Gottche’s office. Gottche scolds him “where have you been? We’ve been looking for you.”

-“You’re supposed to know, you picked me up from the cell”, said Plaut.

-“I don’t know what to do with you”, said Gottche.

-“you better think about it while I’m waiting at my house” Plaut answered him rudely, and so it was. He was sent to his house and was obligated to report to the police station twice a day.

Max’s connections with the Gestapo created serious unjust allegations towards Plaut after the war, of collaborating with the Nazis – It is now possible to understand that Max didn’t actually “collaborated”, he did follow orders. Made lists, but not agreeing to do that wouldn’t have stopped the Nazi plan, at least by acting, he softened the blow until the last moment and sometimes he even saved Jews, as will be described later.

The Jewish brothel

On his role and his special management ways, in those times, we can learn from these few examples:

Because of the Nuremberg Laws, Jews were forbidden to have sex with Germans. The Gestapo and Plaut had to question what will happen when a prostitute reports a Jewish customer.

The solution was to open a Jewish brothel, with Jewish women, for Jews. It indeed opened, outside the red light district of Hamburg.

After a few months, the brothel was closed since no customers arrived.

Brilliant banker 

Usually, as the head of the community and the one in charge of its assets, Plaut had to deal with the situation with brilliant ways:
The synagogue in Grindel neighborhood was burned following the Kristallnacht. The Nazis wanted to build a college for teachers there, and Jews weren’t allowed to rebuild the synagogue anyway.

Against their will, the Jewish community had to negotiate about selling the place. The negotiations were forced but the talks themselves handled as between equals and it took place between Lipman and the municipality.

Since the Jews were obligated to remove the ruins of the synagogue, Lipman suggested to receive a fifth of the property’s value, and with that money, the eviction will be done. That was the agreement – So the community stayed with nothing from the property. That was Max’s plan.

He sold many assets of the community in ridicules prices, intentionally, knowing he had no other choice, but he also lowered the price even more. He did that because of the knowledge he gathered in banking and law. He stated that in any case, with the ridiculous prices, it could have only been sold to the regime by force, he could prove that these assets were taking from the community by force and he could get them back once the Nazis were gone.


The immigration of the Jews – organization

After the Pogrom Night (Kristallnacht) while many Jews were arrested and shipped to camps all over the Reich, Max was able to free and rescue most of Hamburg’s Jews with negotiations, and got them visas and money to emigrate, mostly to south American states.

After the visas to south America started to end Max started, with the help of the Gestapo to fake forging visas to those countries.

The Nazis used the forced escape of the Jews to bring in foreign money in the country: a Jew could only leave if he paid in foreign money, which helped the economy greatly, and imprisoned those who had money but couldn’t get foreign money (the family of the person writing these lines, was a wealthy family from Hamburg, and couldn’t leave the country because the money needed for it was asked from my grandmother in Palestina, she didn’t have it as an emigrant, and that’s how they found their death at the camps).

The Nazis did everything to make the Jews leave. The law didn’t interest them and they mostly ignored border rules when someone without a visa left.

Adolf Eichmann’s travel agency

Adolf Eichmann went even further and established the “Travel Agency” of the Reich to coordinate and hold the cruise line from Germany to Palestina, even during the war when the borders were closed.

After a while and after saving many Jews, the German shipping company accused him of its entanglements overseas due to illegal passengers. He was tried in Germany, but the main Gestapo headquarters in Berlin asked for the charges against him to be dropped. As a result, he was asked by the headquarters in Berlin to stop forging visas and Plaut told them that this is the only way to save Jews from the camps and everything was done with the approval of the Gestapo headquarters in Hamburg.

The war

The beginning of the war was confusing for Plaut and the Jews. A number of months earlier, in a speech he gave, Hitler promised that the Jews will suffer if a war will be “forced” on Germany. Also, his ties inside the SS told him “If there will be a war, the Jews will be the first to lose” and “initially, the older Jews will be taken to forced labor camps”.

Max Plaut in a testimonial from the Eichmann trial:

“June 1939 I came back to Germany from London. I was in the main office of the Gestapo in Hamburg. I was questioned by the Jewish department because I came from abroad. There was a war psychosis and the topic came up immediately and the man said that if there would be a war the Jews would be the first to lose. “you’ll see miracles and wonders” he said.

…and what happened in November 1938 is a dress rehearsal only.” The Gestapo officials and the Nazi party every time they had good news they said their thinking about making detention and concentration camp for all the Jews.”

But when the war started everything stayed as it always was, at least in Hamburg. At the beginning, though, mostly in small villages, activists from the Nazi party took the law into their own hands but were ordered to stop very quickly by the Gestapo.
Jews received the same food stamps, gas masks and stayed in the same bonkers as the rest of the Reich. The promises seemed like idle threats.

Later, as we know, things developed int he worst matter possible, Max describes:

“…(They) specifying the new rules every time, mostly on the rules to hand over the radios delivered on Yom Kippur. Later he said it became unsurprising very quickly that holidays and Saturdays were elected by the Nazis for anti-Jews actions. In a diabolical and vicious way, they looked at the Jewish calendar. We expected that something will happen on the Jewish holidays. We were always afraid before every holiday and could breathe again as they passed with only short whims. I remember that on Sukot evening the Gestapo demanded from me that within two days I’ll create a referendum stamped by all the Jews. And when I mentioned the holiday and if it can be postponed and I was denied. I was always told “sorry, orders from above” and then he came to me personally and said “ya, those in Berlin think about everything, so you don’t have to think too much.”


In 1940, the first event of mass deportation happened an area close to Plaut.

Plaut was in Berlin when 1200 of the Stettin Jews were banished to Lublin, Poland. The ones that could work of course.
In the city remained the old and the ill without anyone to take care of them. All of their “strong” relatives were banished.
Plaut knew that something had to be done. The Berlin rabbi, Ravi Black, asked Plaut to go there.

-“why me?” asked Plaut.

“Stettin is in the Baltic sea, that’s not my area”, said the rabbi and added: “and you’re the only one without family.”

When he arrived in Stettin managed Plaut to convince the Gestapo that the Jewish community will buy back the property that was confiscated from them in the deportation, and so, he could get back meds, beds and more equipment that was needed for relief of the helpless community.

Clues for mass murder:

In September 1940, the German’s second attempt at gas killing was made. 100 of the Jews in the hospital in Langhorne were transferred to “another hospital”.

Max who was responsible for one of the girls in the institution, suddenly received a letter saying she will be transferred tomorrow to the “other” hospital. He arrived there and understood that all the patients are being transferred. With great effort he managed to arrange for some of the patients to be released to their homes, the others were allowed a visit from their families to say goodbye.

At the train station, doctors and nurses from the Red Cross stood there, allegedly financed by the railway company “Columbus” where it was written that the patients will be taken to a modern facility in Poland. It’s unclear what was the purpose of bringing the doctors to the train station, and who they were trying to convince that being transferred was good – the patient’s families or the Germans who witnessed the first deportation of Jewish Germans in Hamburg.

The full understanding of the fate of these Jews, at the beginning of the extermination program of the European Judaism finally seeped into Plaut’s head after this event.

The Gestapo encouraged him to write to the older people that were sent to Lublin to visit the patients that were just sent there. But answers that he received from there indicated that this sort of institute did not exist there, and the people he noted never arrived there.

When a death certificate of one of the patients arrived, that only one day before the deportation was released to his home alive and well, Plaut realized that none of the patients even made it to the Poland boarded. He writes:

“Ever since that moment, we realized that the purpose of the concentration camps is the death of the worst kind. We now understand the most important point in Hitler’s and his party’s plan, the solution to the Jewish problem, which is the extermination of all Jews within the Reich’s territory. We now understand. Our reaction can not be despair; it should be to stand tall.”

Only when hidden messages started to arrive from Minsk camp, Plaut learned about the conditions in the camps, about the fact that even if they don’t kill Jews there, surviving in those conditions for a few more years was unreasonable.

Joseph Carlebach

In 1941 the same happened to the heads of the Jewish community, Joseph Carlebach who was well respected by the Gestapo officers, was sent with his family to a concentration camp.

Carlebach sent a letter of encouragement to heads of communities in concentration camps and said that someday they will be released and the sun will rise again. this spread with the Germans as a premonition that the Nazi state will collapse soon. At the Gestapo headquarters in Berlin, they were furious and instructed the Hamburg headquarters to send Carlebach to the worst of the camps, Auschwitz, that at the time was not used to house Jews outside of Poland and Russia, but Jews of special interest were sent there individually from Germany.

Plaut arrived at the Gestapo headquarters and begged for his release. “why did that idiot have to write that letter?” asked the head of the Gestapo in Hamburg. “I can’t do anything about the orders from Berlin,” he said.

Plaut asked that Carlebach will be brought to the headquarters to beg for his life. Eventually, he was able to convince them to send him on the train that was supposed to departure the next day with the town Jews to Riga camp.

He went on the train with his family, and when he arrived at the camp he was murdered in the forest. Only one member of the Carlebach family survived the camp.

The “Hamburg Today” newspaper reported Carlibach’s death as natural causes. It was a rear occasion that a newspaper was interested in a Jew who died.

Beginning of the deportation in Hamburg

After the war, Max insisted that his office had no control or ability to change the deportation manifest. He would get a list of Jews that need to be prepared for deportation – and so he did. He did everything in his power to help those people towards their journey and rarely he could delay sending them for a short while. We can learn from the lists that those who received a decoration from World War I was sent later on, but nothing else. The community office that Plaut was the head of was obligated to give the Gestapo every information that they asked – marriage, profession, the number of children and so on.

What he could have done, he probably did. Every shipment was escorted before boarding the trains by voluntaries from the community that provided warm food and beddings for those who were sent to the unknown. Something to make the journey a little bit better. Rarely, depending on which camp they were deported to, you could communicate with them by mail after they arrived at the camp, for a short while, and ensure their well-being and give them letters from those left behind.

Differently from other cities, shipments were not accompanied by violence by the Gestapo. Plaut’s good relations (and obedience of the community) had a lot to do with that.

Most of the Jews who were sent from Hamburg in 1942 were sent to Theresienstadt camp.  From Theresienstadt eventually, the Jews were sent to Auschwitz.

Every family was allowed to receive one package per month. Plaut arranged huge shipments from Hamburg to the families. Once he even shipped a piano. He filled it with meds and groceries. The mail that arrived from Theresienstadt provided a false picture. No one dared to write about the real situation in the camp, the Gestapo would open the letters.

Plaut’s office was also known as the center for information on the deported ones, information that their relatives demanded. The letters that arrived from the camps, when they arrived, arrived at Plaut’s office, and he was in charge of delivering the information to the recipients.

Max also had to answer to the “Aryan” relatives of the deported people, that just like the Jews, knew nothing about the fate of those.

In one case, Max correspondent with an “Aryan” resident that his Jewish wife was sent to a camp. That man tried to contact the Gestapo and they always gave him the answer that she will soon be released. He asked Plaut what he thought of that and he responded that he hopes they are right. After that Plaut re-writes to that same person, that he received word that his wife is at Birkenau camp. He asked what type of camp is that and if he could send her packages.

Plaut responded that it’s a work camp, and he will help with the packages, and he hopes again that his wife will be released as the Gestapo promised him.

In the last letter, that same person announced he received his wife’s death certificate. He asked for Plaut’s opinion, and if he should notify the Hamburg authorities of course.

In that time Plaut already knew much more, and he also knew what Gestapo promises about the residents of the camps were worth. But what would help besides comforting or raising hope for that person? Maybe if “Aryans” like him knew more about the fate of their loved ones they would have stood up against the regime? after all, even those who opposed were sent to camps. It was hopeless and it was an impossible task and so hard for Plaut.

After he was deported. A Jew’s property would be sold in a public auction. The public could make an offer, but such an offer was officially prioritized lower than Gestapo and Government Office offers. Plaut had an interesting trick. Plaut didn’t know or imagined what will happen after the war, that Germany will take responsibility and compensate anyone whose property was looted, but that was his plan. He tried to make sure that the property of Jews would be sold at ridicules prices and sometimes even without cost (once a piece of furniture was sold for a song) that was in order to have legal basis to sue and claim the property after the war, and the ridicules prices will be proof that the property was sold under duress and not willingly.

The Gestapo in Hamburg managed to seize property worth 58 million from Lion Reichsmark, the money was transferred to a bank account in Berlin.


The end

Eventually, on the first of August 1942, 500 Jews remained in Hamburg, that were not protected due to Intermarriage. Plaut’s mission to fill all the shipments was completed.

A year later, on June 10, 1943, the Gestapo announced on the closer of the Jewish Community Offices. The shipments were over. There were almost no Jews left in Hamburg to take care of. For the benefit of the employees of the institution, they were sent to Theresienstadt, a camp that wasn’t a death camp and that there was a connection with.

Plaut himself wasn’t sent to a camp but was placed under house arrest. He lived there with his mother. In that house, he still had an Aryan housekeeper. He would get groceries beyond what he was allowed to keep from Aryan friends he had. It was a weird time, life went on, but outside everything was collapsing. He helped 22 other Jews that stayed in the city and their houses were ruined from the bombings. During the bombings, they would sit in the same bunker.

On January 24th, 1944 managed Dr. Max Plaut to leave. Paritz Warburg managed to arrange his “release” from Germany in exchange for Germans (the Templars) that were staying in Palestina under the British Regime. Such exchange of citizens saved several Jews with contacts.

He was placed in Bergen-Belsen, where he was transferred to Bavaria and from there to France, where, together with a number of Jews who were fortunate, passed through the Balkans and from there to the Middle East until he reached the boat, along with his mother, to the port of Haifa.

Max could have emigrated during the whole war and before that. His connections and his status allowed it. He decided to stay and help the community, even if it was by working with the Gestapo.

When arrived in Israel, there were few who blamed him with cooperating with the Nazis. But Max knew what will happen if he will resist – It won’t help anyone. The terror regime of the Nazis would use this to arrest, torture and kill more of his family and community, and will find a way to complete the mission he refused to carry.

A lot of the German Jews in Israel knew that he helped, and they thanked him for that. He spent many months in updating and answering to people who asked about the faith of their loved ones.

People in Israel knew very little about what is going on in Europe, and lots of rumors were around. He brought with him his lists, and answer to each person about that last place he knows about his relatives, usually, confirming that the person was deported to a camp, and no news since.

The German Jews community in Haifa even collected money for him to stay there and tell about the fate of the Jews of Hamburg.

Plaut lived in Israel for a few years but returned to Germany in 1950, he has a family and he died in the year 1974.

The Eichman trial testimonies
The book: The Jews and Germans of Hamburg: The Destruction of a Civilization
The profile of Max Plaut: Moshe Ilon
Leo Beck Institute Archive

For my family, not everything is fixed, here in my beautiful Hamburg.

UPDATE, 2019:

In summer 2019 I finally got the citizenship back, with an approval to keep my Israeli one. It was not done fairly by article 116 by the federal government, but by a special right that the state of Hamburg has, to give citizenship.
At the end also Hamburg agreed not on base of the historical reasons but by recommendation from the culture minister Senator Dr. Carsten Brosda, regarding for my educational activities in Hamburg, that are contributing the to research, dialog and telling the story, of these once Hamburg citizens.

I can assume that that gave a legal way to do what they’ve new that is right.

For my family, the battle is not over yet.

I would like to share a personal problem, a part of history that me and my family are waiting to be fixed. It’s about our history in Hamburg, and our status, because of cold bureaucracy.

[Explenation of the bureaucratic situation in German added to the end of this post**]

My father’s parents, Helga and Bernard, fled Hamburg and went to Palestine because of the Nazi government in 1936.
My Grandmother Helga was born in 17.1.1915 in Hamburg. Her father Georg was a wealthy man, also her mother. The family lived in Hamburg for several generations. Not Quiddjes at all.

The story is long and interesting. A book was written on Helga’s brother this year (sommer in Brandenburg by Urs Faes), and we are about to publish a book about her sister.

The story can be found in my blog:

The story of the Baruch family in Hamburg, and we have many documents and evidence about their life in Hamburg. I will be happy to expand.

Today 7 Stolpersteine for members of the family are embedded in the asphalt here in Hamburg.

My grandmother married my grandfather at 1936 to get a certificate to go to Palestine, escaping from the Nazis.
Her father Georg, sister Marion and brother Rolf, were murdered in Auschwitz and Minsk.
My grandmother gave birth to six children (One for each million, she used to say). One of them is my father.

Helga Baruch

Her husband, Bernhard came as a child from Poland to Hamburg and lived here for more than 10 years.

Both – Helga and Bernard came back to Hamburg:

After the establishment of the diplomatic relations between Israel and Germany, they came back to live in Hamburg. As an active community member, Helga she wrote in Stern Magazine and participated in many projects.

In 1967, Helga tried to get back her German citizenship based on Article 116 II GG.

She found out that she was not entitled to get back her citizenship because of law § 17 Nr. 6 of the Reichs- und Staatsangehörigkeitsgesetz (RuStAG) of 22.07.1913.

Karl-Heinz Karch from the Green party Hamburg wrote me:

This old law states in § 4, that a child that is born in a marriage,
gets the German citizenship, only if its father is a German citizen.
And § 17 states, that a German woman looses her citizenship, if she marries an alien

This discriminatory law claims that a woman who married a non-German cannot get back her citizenship.

The authorities claim that she does not deserve to get back her citizenship according to Article 116 II GG. as they claim that the Nazi regime in Germany was not the reason for revoking her citizenship.

Finally, the authorities agreed to give her citizenship on a special term that she was not able to pass this citizenship to her offspring. (12 of Erstes Gesetz zur Regelung von Fragen der Staatsangehörigkeit (1. StARegG) from 22.02.1955).

My father’s request for a German passport, as given to all sons of German citizens after taken from them by the Nazis, was declined by the German embassy.
This is, as I understand, because of a racist and women discriminating law, that was abolished after the Nazi-Era, declaring that if the mother married a non-German, her children are not eligible for German citizenship.

My grandfather lived in Germany for years and ran away, like my grandmother, from the Nazis.
When the war was over and the Nazis were gone – they both got back their German citizenship.

We applied for German citizenship as allowed by law to families that lost theirs because of the Nazi-Era.
at the German embassy in Tel Aviv the request was approved, and then suddenly after few weeks, they send us a detailed answer about canceling the given approval, documents are attached. (The request was for one of my grandmother’s sons, and they are replying to him).

As I see it, this answer does not go hand in hand with the need to fix the wrongdoings of the past. German citizenship was taken from the descendants of a family with very long roots in this city.
It was taken from us because of an antisemitic Nazi-law.

From what I see in their answer, three points are problematic:

“since your mother got married to a Polish man in 1936, she automatically lost her German citizenship.“
So her citizenship was taken from her, during the Nazi-Era. The fact that a German citizen is losing her citizenship because she is marrying a non-German is a discriminating law that was already canceled, but for some reason, the law allows to discriminate you by the old law, if you were born or married a non-German in the wrong year.

She lost her citizenship because of a Nazi, “Arian blood” law.
She married before going to Palestina, and that was the only way to go to Palestina (As a couple) – Partially, they were married because of the Nazi anti-Jewish laws. They had to. To flee the genocide.
My grandfather lived in Germany for 13 years (before the war). Enough time to get a citizenship. He never got one (this is what they say) and it pretty much makes sense, as a Jew, he would never get one from the Nazis.

But last, is the overall point:

My family lived in Hamburg for hundreds of years. They were respectable people. One escaped, and everything he had including his nationality was taken from him. All the others were killed in the camps.

How, an erasing of a family, cannot entitle their direct descendants to get back what was taken from them – their right to be a citizen in their original Heimat.

I currently live in Hamburg. Working and in love with this city, their city, my city. But there is something missing, and I believe that its need to be corrected. I believe that this is a fight worth taking, to convince the Hamburg Senate to change their decision and give back what was taken from the family.

The Israeli lawyer that is handling German citizenships didn’t want to take this case because he “Needs my good relations with the German authorities”.
So, I am looking for a person who is not afraid, who see’s the justice in this case, and is willing to give it a good fight.

I will be thankful for any help and will be happy to add any more information.

Until then, me and my dog, in Hamburg, waiting.

Thanks for reading.

Lior Oren.


The opposition is trying fight this partially:

Opposition verlangt Neuregelung
Den Nachkommen vom im NS verfolgten Frauen, die im Exil einen Ausländer geheiratet haben, wird die deutsche Staatsbürgerschaft verweigert.!5561481/

Thanks Volker Beck, and good luck to us!

* After posting, I learned from Karl-Heinz Karch that the law is actually older than the Nazi era, and it is even more problematic:

“The problem you and your father are very probably dealing with,
concerning getting German citizenship, is not a racist Nazi-law, but
twenty years older, the “Reichs- und Staatsangehörigkeitsgesetz” of
the German Empire, of July 22, 1913, which is in clear contradiction
of the legal equality of women and men.

This old law states in § 4, that a child that is born in a marriage,
gets the German citizenship, only if its father is a German citizen.
And § 17 states, that a German woman looses her citizenship, if she
marries an alien” 

** Some context for those proficient in German by Matthias Grimm:

“Butterfields Antrag auf Einbürgerung wurde abgelehnt. Der Grund: Ihre Großmutter hatte im falschen Jahr geheiratet und im falschen Jahr eine Tochter, Caseys Mutter, bekommen: 1947. Auch das steht im Grundgesetz: Frauen, die bis 1953 einen Nichtdeutschen heirateten und mit ihm Kinder bekamen, können ihre deutsche Staatsangehörigkeit nicht vererben.

Artikel 117, der auch auf von den Nationalsozialisten ausgebürgerte Jüdinnen angewandt wird, schreibt ein antiquiertes Recht fort: Väter durften ihre deutsche Staatsangehörigkeit an ehelich geborene binationale Kinder vererben. Deutsche Mütter durften das nicht. Das geht auf das Reichsstaatsangehörigkeitsgesetz von 1913 zurück, das Frauen als bloße Anhängsel ihrer Männer sah.

Mit anderen Worten: Wäre Caseys Großvater deutscher Jude gewesen, könnten die Kinder und Enkel Deutsche werden. Da ihre Großmutter deutsche Jüdin ist und im falschen Jahr heiratete, wird der Enkelin, die sich als Deutsche fühlt, der deutsche Pass verwehrt.”

Photos copyrights:

HAMBURG / 30.04.2015

Der junge Israeli Lior Oren an seinem Lieblingsplatz im “Park Fiction” oberhalb der Landungsbrücken – 30.04.2015 – Hamburg . Er arbeitet in Hamburg und kam mit seinem Hund “Schwitzi” aus Tel Aviv nach Hamburg . Teile seiner Familie wurden in Hamburg deportiert .

[CREDIT: WWW.LARSBERG.EU  – Lars Berg, Von der Tinnenstrasse 13, 48145 Muenster, Germany, mobile +49 179 1379630, Bank: Dresdner Bank  Konto: 06 009 372 00, BLZ 400 800 40, IBAN: DE09 4008 0040 0600 9372 00 BIC: DRES DE FF 400, Finanzamt Muenster-Innenstadt, Steuernummer 337/5017/1774, USt-IdNr. DE247738150 – Verwendung nur gegen Namensnennung, Beleg und Honorar entsprechend aktueller MFMPreisliste zzgl. 7Prozent MwSt – Bei der Verwendung ausserhalb journalistischer Berichterstattung (z.B. Werbung etc.) bitte vorher mit dem Autor Kontakt aufnehmen. Es wird grundsaetzlich keine Einholung von Persoenlichkeits-, Kunst- oder Markenrechten zugesichert, es sei denn, dies ist hier in der Bildbeschriftung ausdruecklich vermerkt. Die Einholung dieser Rechte obliegt dem Nutzer. Es gelten die unter WWW.LARSBERG.EU aufgeführten AGB`s. – NO MODEL RELEASE – ]

Dresden: World War 2 Tour and Jewish History

I was about to go to Dresden for a small vacation, and did as I always do before I go to any European city – Research for my “hobby” – world war two history of the city.
It’s a hobby I carry for a long time, no cure known to science.
I was very much surprised to find out that Dresden has a black hole in its memory, and it’s like the whole story of WW2 is only the bombing of the city and nothing before.
I tried to look for WW2 tours and Holocaust tour – Nothing.
I promised myself, that I will write a small guide with as much information as possible for whom will look for the same information that I couldn’t find on the Internet before visiting.


1. Kurt Vonnegut (Slaughterhouse 5) tour.
If you don’t know the book, it is a short and easy read. It’s based on true events that occurred while the author of this book served as an American soldier in WW2, imprisoned and jailed in Dresden during the allied bombing of Dresden.
The guide, Danilo, is a very smart and informative person with lots of knowledge about Dresden during the war. Try to take from him as many details that you can on this subject, the tour is following the book, but Danilo holds much more information.


2. The Jews of Dresden during the war – Free map and audio tour.
On the place where once stood the old synagogue now standing two landmarks – one is an active synagogue and one is the communities management house (On the right side), there, you can get a free map called: “Audioscript: on the persecution and annihilation of the Jews in Dresden 1933 – 1945”.
With this map, you can go to their website ( and stream a guided tour (If you don’t have sufficient cellular internet, you can also download the mp3 files before from any wifi (home, hotel) network.


3. The deportation point of the Jews of Dresden.
On the Neu Bahnhof, there is a sign saying that from there went trough the deportation trains of the Jews of Dresden. This information is false.
The real point is 200 meters from there, behind a wall, in what looks to be a private parking area, half on the street.
This area behind the station is not nice, so come there during the daytime.

Deportation Place Of Jews Of Dresden

Deportation Place Of Jews Of Dresden

You can see the old rail where the wagons stopped. The wooden end of the rail is still the original one.
The building on the side is a mystery to me. I think that its a synagogue because of the Star of David and thecrown like metals above it.  I couldn’t find any information about it (I added this entry to Google maps), but it looks like they were deported in front of the synagogue?
Information  given by Lydia Wellmann (thanks!)

Hey Lior, the building on the side that was a mystery to you is the old main entrance of station Leipziger Bahnhof in Dresden (station from 1857) ( The maagen david was made by someone out of some piece of string or something…maybe to remember the deportations? I don’t know. It’s nice though that you made it a synagogue ? there should be more of them over here in saxony.

The building is now abandoned, and homeless and drunk people live there.
I hope to get more information about WW2 in Dresden and really hope that this city will stop hiding and denying these times in its history, invest in rebuilding the more modern history part than just the ancient ones.
I will be happy to get any more information on this subject if you have – please write me!

הסרט הכחול והאייפון, בבית הספר היהודי לבנות בהמבורג.

Israelitischen Töchterschule:
 בית הספר הישן לבנות יהודיות בהמבורג: אחרי שעלו הנאצים לשלטון ותוך כדי הגזירות על היהודים הפך בית הספר למוסד החינוך היחיד ליהודי העיר. לאחר מכן נסגר בית הספר וכל היהודים הועברו לבית הספר תלמוד תורה האורטודוקסי במקורו.
בית הספר לבנות היה חילוני, ציוני, למדו בו על ארץ ישראל, לימדו בו מדעים, היו בו גם תלמידים לא יהודים, היה זה ידוע שהחינוך בו היה טוב.
כיום עומד שם מרכז הנצחה. נשמרה כיתה אחת, כל הציוד שם מקורי מהתקופה ההיא, ובמסדרון המוביל לכיתה יש תצוגה היסטורית מכובדת.
אל המקום מביאים תלמידים צעירים כדי שילמדו על ההיסטוריה של הילדים היהודים בעיר. לפתע, בין כל תמונות השחור לבן, יש תמונה ממוסגרת אחת בה מוצג אייפון, וסרט כחול לשיער.
סרט השיער הכחול היה רכוש להתגאות בו. לרוב, רק לנערות ממשפחות
עמידות היה כסף לרכוש סרט כזה באותם ימים. הסרט, כחול, בוהק בין כל התמונות הכרומוטוניות. גם האייפון.
שאלתי מה מטרת אותו המיצג. המטרה היא שישאלו, כמו שעשית עכשיו, ענתה גברת הירש, האחראית על התצוגה. היא מספרת שבכל פעם שקבוצה מגיעה, הם נעמדים מול התמונה המוזרה, ושואלים מה זה אומר. במהרה מתאספים כולם ומאזינים. עד היום יש אמונה רווחת שהיהודים היו עשירים. שלכל היהודים היה כסף רב. אבל האמת היא שהיהודים היו ככולם, חלקם היו עשירים, חלקם עניים, חלקם ממעמד הביניים, והסרט הזה היה סוג של סמל סטטוס, שכל נערה רצתה שיהיה לה. בבית הספר היו נערות עם סרט שכזה וכאלו בלי. היו נערות יהודיות רבות עניות, שלא יכלו להשיג סרט כזה. כמעט כמו הסמארטפונים היום. הרעיון מצויין – הוא גורם לשאול, מספיק שנער אחד שואל, השאר מתאספים, והנה מתנפצת לה האשליה שהיהודים היו עשירים. הם לא. הם היו כמו כולם.
משם ממשיכים הנערים אל הכיתה שהשתמרה, שם הם כבר מדמיינים את הנערות היהודיות כמוהם. חלקן עשירות, חלקן עניות, חלקן באמצע, למדו מדעים. ואז יותר קל להם לשים את עצמם בנעליהן. זו דרך מצויינת להשאיר רושם חשוב בזכרונם, שידרוס כל קלישאה אנטישמית. אותו סרט היה בדיוק כמו הסטטוס של מי שיש לו את האייפון הכי חדש היום. הן היו בדיוק כמוכם. שום דבר מיוחד.

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

כיתת בית הספר לבנות יהודיות שהשתמרה

משלחת הכשרה מיוחדת 5 SH5

בנובמבר 1939 התארגנה קבוצה חדשה של  כ17 צעירים יהודים להגירה בלתי חוקית לארץ ישראל,

הצעירים חיו במחנה ההכשרה אהרנסדורף שליד ברלין, מחנה המכשיר צעירים יהודים לחיים בארץ ישראל הצעירה, הזקוקה נואשות לידים עובדות בכל המקצועות: חקלאות, נגרות, חשמל…

היתה זו הפעם הראשונה בתולדות העליה, שצעירים מתחת לגיל 17 הורשו לעלות לארץ ישראל בצורה בלתי חוקית. הכשרתם במחנות ההכשרה היתה חיונית מאוד ליישוב בארץ ישראל.

משלחות ההכשרה שיצאו לארץ ישראל קיבלו את האותיות SH – Special Hachshara – הכשרה מיוחדת.

המשלחת של נובמבר 1939 קיבלה את הקוד SH5.

הם יצאו מברלין ב21 לנובמבר, הגיעו לוינה. שם נמסרה הקבוצה מהנהגת ה”הכשרה” לארגון “החלוץ” ו”המוסד לעליה ב'” (ההגנה).  משם, הם הגיעו בהובלת הארגון החדש לברדיסלבה בחודש דצמבר.

כ1002 איש הגיעו לברדיסלבה. למרות המאמצים הרבים, לא הצליח המע”ב לארגן ספינה המסוגלת לחצות את הים השחור, והספינות שהובילו את הפליטים בנהר הדנובה לא הורשו לעבור את גבול רומניה. הם נאלצו להשאר על שלושה ספינות בנמל החורף של הדנובה שליד קלדובו ביגוסלביה, עד לחודש ספטמבר 1940, אז החליטה הממשלה היגוסלבית לגרשם לסבק, עיירה קטנה ומבודדת.

כל נסיונות המע”ב לארגן ספינה שתיקח אותם דרך הים השחור נכשלו.

מאמצים רבים נעשו בזמן הזה גם מול ממשלת בריטניה כדי לארגן לאנשי הקבוצה אישורים חוקיים לעלות לארץ ישראל. רק כ200 מהם קיבלו את האישורים, בינהם שלושה מקבוצת ה17 שיצאו ממחנה ההכשרה מאהרנסדורף:  נטי לינצ’נכן, אורסל מרקוס, אידית וויל ואירמגרד אוכשסטר, כולם מתחת לגיל 17.

הם הורשו לעזוב את סבק ולעלות לארץ ישראל,הצליחו להתחמק מהצבא הגרמני שבדרך ולעלות לפלסטינה דרך יוון וטורקיה.

שארית הקבוצה, כ800 איש, נאלצו להשאר ביגוסלביה, עד שנכבשה על ידי גרמניה, וכך, נתפסו רובם בידי הנאצים.

בקיץ 1941 תחת הנהגתו של טיטו, פרץ מרד ביגוסלביה, המרד דוכא וכל הפליטים נכלאו במחנה ליד סבק.  ב12 לאוקטובר 1941 פתחו הגרמנים במבצע לדיכוי המרד בסרביה. כל הגברים מעל גיל 16 נורו למוות. כל השאר נלקחו למחנה סלביצייה ליד בלגרד בינואר 1942.

בין מרס למאי באותה השנה הם הומתו במשאיות הגז של הנאצים. במשך שנים לא היה ידוע גורלם, עד שככל הנראה התגלה בשנות התשעים. (המקור לא מפרט על הגילוי אלא רק על תוצאותיו לאחר חקירה ממושכת, ל.א.).

מתוך משלחת הכשרה מיוחדת מספר חמש, שרדו רק 3 נערים.


ילדי בלנקנזה

באחד מימי ראשון של קיץ 2014, יצאתי לטיול אופנים עם חברים, לעיירה בהמבורג בשם בלנקנזה.
שם, בתוך היער, עמד בית ששימש כמחנה הכשרה ליהודים לפני מלחמת העולם השניה, ללמוד עברית ועבודת הארץ ולהגר לארץ ישראל, להימלט, מפני העתיד לבוא.
בבית זה שהתה סבתי, הכירה את סבי, ביחד עלו לארץ, וכך ניצלו. קצת מחוץ ליער עומד עוד בית, בית זה היה שייך להכשרת ‘קיבוץ “חירות חירות”, אשר עסקו באותם הדברים.

להפתעתי, מחוץ לבית עמד פסל זכרון ליהודים שנשארו ונשלחו למחנות מבית זה. מולו, התנהל טקס. בחשש ניגשתי ושאלתי לפשר הכינוס, ומסתבר שאת טקס זה מקיימים תושבי השכונה כל שנה, לזכרם של היהודים שנרצחו.

קבוצת אנשי בלנקניזי מול המוניומנט לזכרון יהודי הבית שנספו בשואה

שמות הנספים מבית זה חרוטים על מוטות העץ של המוניומנט.

כאשר סיפרתי להם את הקשר המשפחתי שלי למקום, הפך המפגש למעניין עוד יותר, ובהמשך חילופי המידע, הם סיפרו לי על בית עם סיפור מיוחד, לא רחוק, שכדאי שאבקר בו.

הבית הלבן ברחוב קוסטרברג 62 בעיירה בלנקנזה שבהמבורג הוא מבנה מרשים. מהרחוב פונים לשביל קטן, בו יורדים ומגיעים לבית מצד שמאל. אם מעיזים ויורדים אל החצר מצד הבית, רואים את יופיו האמיתי.
עם מרפסת מעוגלת בקומת הקרקע, מלפניה מדשאה גדולה משופעת, ובסופה, נגלה נהר האלבה הענק, זורם לו למטה בעמק.

לאחר ששוחרר מחנה המוות ברגן-בלזן בצפון גרמניה, נותרו ילדים יהודים רבים ללא משפחה, חולים, חלשים, חלקם אף לא ידעו מאין באו, שלא נדבר על, לאן ללכת. למרות שהבריטים עשו הכל כדי להעניק לשורדי המחנה תנאים נאותים, המקום היה גרוע מאוד עבורם, קרחת יער קפואה עם מבנים לא מספיק מוגנים, וילדים חולים רבים לא יכלו להשתקם במקום כזה. מכיוון שעיקר הדאגה היתה לילדים, ביקש ועד הניצולים שהסרטיפיקטים הראשונים שינפיקו הבריטים יהיו להם.

הבית היה שייך למשפחת ורבורג, משפחה יהודית ענפה ומפורסמת. הנאצים ש”הלאימו” את רכוש היהודים, השתמשו בו כבית חולים במהלך המלחמה. לאחר המלחמה תרמה המשפחה את הבית לארגון הג’ויינט. כאשר עלה הרעיון להשתמש במקום כמוסד שיקומי לאותם ילדים ניצולי ברגן בלזן, התנגד לכך השלטו המקומי וביקש שהמקום ישאר בית חולים. משפחת ורברג, כמובן, החליטה לשקם שם את הילדים.

שבורים, חולים, טראומטיים, הגיעו לשם הילדים לתקופה של שמונה חודשים, למקום שבשבילם היה גן עדן. לאט לאט, ניסו הם להחזיר את המעט שנותר מילדותם.
שלושה מחזורים של ילדים ניצולים עברו בבית זה. הראשון, 105 ילדים, השני 60 והשלישי של ילדים קטנים מאוד (5-6) כ-150 ילדים. במקום זה למדו הילדים עברית, חקלאות ומלאכות להם יזדקקו כאשר יעלו לארץ ישראל, לשם הגיעו לבסוף.

במהלך שהותם, הגיעו בקשות רבות ממשפחות יהודיות מקנדה, לאמץ את הילדים. החלטת הצוות הייתה שלא לאפשר זאת, ולקחת אותם רק לארץ ישראל. אחד ההסברים לסיבה זו היה שרבים מהילדים חסרי היסטוריה, לא יודעים היכן קרוביהם, מה עלה בגורלם ואינם יודעים עם עוד נותרה להם משפחה. החשש היה שאימוצם בקנדה ימחק לגמרי את זהותם וההסטוריה שלהם.
למשל, ילדה שהגיעה למחנה ברגן בלזן בגיל שנתיים, ואף אחד לא ידע עם מי הגיעה ומי היו הוריה. היא טענה כי אין לה זהות. אין לה שום דרך לדעת מי היא, מי היתה, מי היו משפחתה. לצערנו גם בישראל היא מעולם לא מצאה את התשובה לשאלות אלו, אך לרוב האחרים – היה ברור שהסיכוי היחידי שימצאו את עברם, הוא בארץ ישראל, שם התקבצו רוב הניצולים מאירופה.

ראומה ויצמן, לימים אשת נשיא המדינה עזר ויצמן, היתה גיסתו של משה דיין. לאחר שלמדה באקדמיה היא רצתה לנסוע לסין, אך גיסה גער בה, על כך שניצולים יהודים רבים באירופה זקוקים לעזרה, והיא החליטה להגיע לבית הילדים בבלנקנזה, בת 21 היתה. במהלך שהותה שם, נרקמה מערכת יחסים מיוחדת ביותר בינה לבין הילדים.
ביום הולדתה ה80, הסכימה ראומה ויצמן לחגוג רק עם 38 מאותם ילדי בלנקנזה.

“בבלנקנזה ניסו לחבר אותנו למושגים של ילד וילדות”, מסבירה עליזה בר מתל-אביב, אחת “הילדות”. “דברים אלמנטריים שילדים חווים, כמו בית, חדר, מיטה, ניגון, ציור, ספר ושמיים פתוחים, לא היו קיימים בילדותנו. בבלנקנזה הילדים הבינו שהם צריכים לסגור ולשכוח ולקבור עמוק בתוך השכחה את כל החלק הקודם של חייהם. זו הייתה תקופת החושך ולא היה כדאי להדליק אור, אפילו לא קרן אור של פנס. איך סוגרים את המערה הדמונית? מתחברים אל היום, אל האור, אל הזוטות הקטנות שמהוות ילדות נורמלית, ושאותן נתנו שתי הנשים, ראומה ובטי (מתנדבת יהודית-אמריקאית שהייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום). בבלקנזה נתנו את הזכות להשתייך מחדש אל הספר הראשון, אל התמונה הראשונה, את ההסבר הראשון והחום שאפשר לחזור ולהשתייך שוב אל משפחת העמים”. בבלקנזה, מספרת בר, קיבלה צעצוע קטן בצורת כלב וחבל קפיצה. כלב זה וחבל הקפיצה היו כל רכושה. “כמה קפיצות קפצנו כל הקבוצה בזכות חבל קפיצה אחד”, כותבת בר בספר שהוציאו “הילדים” על אותה תקופה “דובדבנים על (נהר) האלבה”, “ומשם גם נעשתה לנו הקפיצה לארץ ישראל”.

מתוך: סוד הקסם של ראומה – אורית פראג 

לפני מספר שנים חזרו כ40 מהילדים לבית, בהזמנת אותה קבוצת אנשי השכונה בבלנקנזה. כולם כבר זקנים, אך כאשר ביקרו במקום לראשונה מאז ילדותם, היו אלו רגעים מרגשים של זכרון ילדות שרק התהוותה מחדש אחרי הזוועות: “על המעקה הזה החלקנו” ו “זה הדשא עליו התגלגלנו”, סיפרו בדמעות.
סיפור הילדים מבלנקזה הוא מאותה תקופה שעוד לא מספיק סופר עליה, השנים הראשונות של לאחר המלחמה ההיא, לאותם ניצולים, לפני שהגיעו לארץ. עם השנים נכתבו מספר יצירות על אותו הביתה. “דובדבנים על האלבה” הוא ספר ישראלי האוסף עדויות ותמונות על הנושא, ומביא את סיפור הילדים. “ילדי בלנקנזה” היא מיני סדרה גרמנית משנת 2006 על הנושא.

הבית המיוחד הזה, הוא ילדותם הראשונה של הרבה ילדים, ללא קשר לגיל בו הגיעו אליו לראשונה.

לתמונות נוספות ניתן לבקר באתר קיבוץ לוחמי הגטאות ולחפש “בלנקנזה”.